במילה אחת..א-כ-ז-ב-ה..
חשבתי שפגשתי מלאך, בחורה מדהימה, אבל הכל התנפץ לי בפנים כשפגשתי אותה. הכרנו דרך ידידה שלי, שהכירה אותה באנטרנט, ידידה שלי שלחה לי תמונה שלה וביקשה את דעתי, והיא הייתה יפה, מדהימה, תמונת פספורט פשוטה שמאחוריה מסתתרות פני מלאך. משם כבר הכל זרם, ומשיחה קצרה באינטרנט עברנו לטלפון... שיחות ארוכות לתוך הלילה, שיחות של הכרות מעמיקה, שיחות של שעות על גביי שעות. חצי שנה הכרתי אותה, בלי לראות אותה. חצי שנה חשבתי וואו, היא מדהימה, היא בחורה חזקה. ועזרתי לה, היא הייתה זקוקה לעזרה אם זה תמיכה בכל המצבים אליה היא נקלעה או אם זה סתם עידוד בגלל מצב רוח רדוד... היה לה חבר, במשך שנתיים, קשר ארוך ועמוק היה לה, אך כשאני הופעתי בחייה, היא הדחיקה אותו, והעדיפה לדבר איתי מאשר איתו, סדר העדיפויות שלה השתנה, בגללי. לא רציתי שכך יהיה, אולי בעמקי ליבי רציתי, שתהייה רק שלי. ולא של אף אחד אחר. אבל אף פעם לא אמרתי לה תפרדי ממנו, רק את טוב ליבה רציתי כל כך. היא עברה הרבה בחיים, הרבה מאורעות שמשפיעים על אדם, ורובם רק דברים רעים. משיחה רגילה התחלנו להגיד את שלושת המילים השמורות רק לאותה אחת. " אני אוהב אותך". "אני אוהבת אותך"... לאט לאט הבנתי שאני נכנס פה לקשר יותר רציני, השיחות שלנו נהייו יותר שיחות אהבה, ושיחות נפש, כבר הכרתי אותה מספיק, יותר מידי, דרך הטלפון ידעתי אם היא מחייכת או עצובה, דומעת או שמחה. אך כשהגיע רגע האמת ובו שאלתי אותה את רוצה להפגש היא הסתייגה, והחלה לצעוק עליי שאני לא אלחיץ אותה בנוגע לזה. אוקי, כיבדתי את בקשתה רק שתהייה מרוצה. אך עברו ימים ואף חודשים והיא הפכה לחלק משגרת חיי. אם זה לחזור הביתה מלימודים ולהרים לה טלפון, אם זה לשלוח לה הודעות סתם כדי להגיד לה שאני אוהב אותה. אם זה מהדברים הקטנים שעושים את זה דבר מיוחד... הסתכלתי שוב ושוב על התמונה שלה, הדפסתי אותה, ושמתי אותה מתחת לכרית, שתהייה איתי תמיד. אך ראיתי שאם אני לא יעלה את העניין של הפגישה שוב, זה לא יקרה ביוזמתה. וזה היה לי מוזר. הרי אנחנו מדברים כל כך הרבה זמן, כל כך אוהבים אחד את השני, אוקי אז אולי היא מפחדת להתאכזב, אולי גם אני, אבל אמרתי לעצמי שאני חייב להמשיך הלאה, ולא לעצור את החיים שלי בגללה ולהבין מי מסתתר מאחורי אותה אחת. התחלתי להיות אדיש כלפיה, והיא הבינה שמשהו פה לא בסדר, שאלה מה קרה, ואמרתי לה שזה לא יכול להמשיך להיות ככה, אני רוצה לראות אותך, לפגוש את מי שדיברתי במשך חצי שנה, לראות אותך ואם זה לחבק אותך חזק, כי אין אהבה יותר גדולה מזו, אומנם זו אהבה רק של רגשות אבל אהבה אמיתית דורשת גם חזות. היא התחילה להתחמק ולתרץ אך אמרתי לה תקשיבי אני נוסע לירושלים מחרתיים, את רוצה להפגש אז נפגש, את לא רוצה אז את מאבדת אותי. ואז התחילה מסכת השקרים שהבנתי שאליה נקלעתי, היא שיקרה לי. היא שיקרה בנוגע לעבר שלה, להדחיק את העבר שלה וליצור "היא" חדשה, והכי גרוע, שהיא שיקרה לי בנוגע לתמונה שלה. זאת לא הייתה היא. איזו חברה שלה מהכיתה. הייתי בשוק, ניתקתי לה את הטלפון בפרצוף, ובכיתי, זה לא מגיע לי. ואמרתי דיי, אני רוצה לראות מה זה..מי זה. מי הסתתר מאחורי אותה אחת, ולמה.. למה לשקר.. למה לגרום לי לחשוב שאני מכיר אותה הכי טוב. נפגשנו. הייתי נחמד, כמו תמיד, אני לא בן אדם רע, לא התחלתי להאשים אותה או לצעוק עליה, היא הייתה מאוד לחוצה, מאוד. שונה מאוד ממה שהיא תיארה ובטח שונה מחברה שלה שמופיעה בתמונה. התנפץ הכל. נהרס הכל. הרגעתי אותה ואמרתי לה שהכל בסדר, כאילו התעלמתי מהשקרים שלה רק שתרגע, למרות שבתוכי ידעתי שזה אסור. אסור לי לוותר ואסור לי לסלוח, לא על כזה דבר. כשנפרדנו ראיתי שיש לה דמעות בעיניים, היא רוצה עוד חיבוק, חיבוק אחרון, חיבוק מבין רבים שהבאתי לה באותו יום. היא התאהבה בי. באותו יום דיברתי איתה בערב והיא אמרה לי שהיא שכחה להגיד לי משהו:" אני אוהבת אותך". לא עניתי לה, התעלמתי, שיניתי מיד נושא, רציתי להתחמק. זה לא בסדר. לא בסדר שאני מצפה לאותה אחת. שאני מדבר איתה ובראש שלי אותה תמונה. אני פשוט מדחיק את מי שפגשתי ומדמיין כשאני מדבר איתה אחרי שנפגשתי איתה כבר, את אותה תמונה. אותה תמונה של ילדה חמודה, אבל כל זה לא נכון. ולי מותר להמשיך לחלום...
חשבתי שפגשתי מלאך, בחורה מדהימה, אבל הכל התנפץ לי בפנים כשפגשתי אותה. הכרנו דרך ידידה שלי, שהכירה אותה באנטרנט, ידידה שלי שלחה לי תמונה שלה וביקשה את דעתי, והיא הייתה יפה, מדהימה, תמונת פספורט פשוטה שמאחוריה מסתתרות פני מלאך. משם כבר הכל זרם, ומשיחה קצרה באינטרנט עברנו לטלפון... שיחות ארוכות לתוך הלילה, שיחות של הכרות מעמיקה, שיחות של שעות על גביי שעות. חצי שנה הכרתי אותה, בלי לראות אותה. חצי שנה חשבתי וואו, היא מדהימה, היא בחורה חזקה. ועזרתי לה, היא הייתה זקוקה לעזרה אם זה תמיכה בכל המצבים אליה היא נקלעה או אם זה סתם עידוד בגלל מצב רוח רדוד... היה לה חבר, במשך שנתיים, קשר ארוך ועמוק היה לה, אך כשאני הופעתי בחייה, היא הדחיקה אותו, והעדיפה לדבר איתי מאשר איתו, סדר העדיפויות שלה השתנה, בגללי. לא רציתי שכך יהיה, אולי בעמקי ליבי רציתי, שתהייה רק שלי. ולא של אף אחד אחר. אבל אף פעם לא אמרתי לה תפרדי ממנו, רק את טוב ליבה רציתי כל כך. היא עברה הרבה בחיים, הרבה מאורעות שמשפיעים על אדם, ורובם רק דברים רעים. משיחה רגילה התחלנו להגיד את שלושת המילים השמורות רק לאותה אחת. " אני אוהב אותך". "אני אוהבת אותך"... לאט לאט הבנתי שאני נכנס פה לקשר יותר רציני, השיחות שלנו נהייו יותר שיחות אהבה, ושיחות נפש, כבר הכרתי אותה מספיק, יותר מידי, דרך הטלפון ידעתי אם היא מחייכת או עצובה, דומעת או שמחה. אך כשהגיע רגע האמת ובו שאלתי אותה את רוצה להפגש היא הסתייגה, והחלה לצעוק עליי שאני לא אלחיץ אותה בנוגע לזה. אוקי, כיבדתי את בקשתה רק שתהייה מרוצה. אך עברו ימים ואף חודשים והיא הפכה לחלק משגרת חיי. אם זה לחזור הביתה מלימודים ולהרים לה טלפון, אם זה לשלוח לה הודעות סתם כדי להגיד לה שאני אוהב אותה. אם זה מהדברים הקטנים שעושים את זה דבר מיוחד... הסתכלתי שוב ושוב על התמונה שלה, הדפסתי אותה, ושמתי אותה מתחת לכרית, שתהייה איתי תמיד. אך ראיתי שאם אני לא יעלה את העניין של הפגישה שוב, זה לא יקרה ביוזמתה. וזה היה לי מוזר. הרי אנחנו מדברים כל כך הרבה זמן, כל כך אוהבים אחד את השני, אוקי אז אולי היא מפחדת להתאכזב, אולי גם אני, אבל אמרתי לעצמי שאני חייב להמשיך הלאה, ולא לעצור את החיים שלי בגללה ולהבין מי מסתתר מאחורי אותה אחת. התחלתי להיות אדיש כלפיה, והיא הבינה שמשהו פה לא בסדר, שאלה מה קרה, ואמרתי לה שזה לא יכול להמשיך להיות ככה, אני רוצה לראות אותך, לפגוש את מי שדיברתי במשך חצי שנה, לראות אותך ואם זה לחבק אותך חזק, כי אין אהבה יותר גדולה מזו, אומנם זו אהבה רק של רגשות אבל אהבה אמיתית דורשת גם חזות. היא התחילה להתחמק ולתרץ אך אמרתי לה תקשיבי אני נוסע לירושלים מחרתיים, את רוצה להפגש אז נפגש, את לא רוצה אז את מאבדת אותי. ואז התחילה מסכת השקרים שהבנתי שאליה נקלעתי, היא שיקרה לי. היא שיקרה בנוגע לעבר שלה, להדחיק את העבר שלה וליצור "היא" חדשה, והכי גרוע, שהיא שיקרה לי בנוגע לתמונה שלה. זאת לא הייתה היא. איזו חברה שלה מהכיתה. הייתי בשוק, ניתקתי לה את הטלפון בפרצוף, ובכיתי, זה לא מגיע לי. ואמרתי דיי, אני רוצה לראות מה זה..מי זה. מי הסתתר מאחורי אותה אחת, ולמה.. למה לשקר.. למה לגרום לי לחשוב שאני מכיר אותה הכי טוב. נפגשנו. הייתי נחמד, כמו תמיד, אני לא בן אדם רע, לא התחלתי להאשים אותה או לצעוק עליה, היא הייתה מאוד לחוצה, מאוד. שונה מאוד ממה שהיא תיארה ובטח שונה מחברה שלה שמופיעה בתמונה. התנפץ הכל. נהרס הכל. הרגעתי אותה ואמרתי לה שהכל בסדר, כאילו התעלמתי מהשקרים שלה רק שתרגע, למרות שבתוכי ידעתי שזה אסור. אסור לי לוותר ואסור לי לסלוח, לא על כזה דבר. כשנפרדנו ראיתי שיש לה דמעות בעיניים, היא רוצה עוד חיבוק, חיבוק אחרון, חיבוק מבין רבים שהבאתי לה באותו יום. היא התאהבה בי. באותו יום דיברתי איתה בערב והיא אמרה לי שהיא שכחה להגיד לי משהו:" אני אוהבת אותך". לא עניתי לה, התעלמתי, שיניתי מיד נושא, רציתי להתחמק. זה לא בסדר. לא בסדר שאני מצפה לאותה אחת. שאני מדבר איתה ובראש שלי אותה תמונה. אני פשוט מדחיק את מי שפגשתי ומדמיין כשאני מדבר איתה אחרי שנפגשתי איתה כבר, את אותה תמונה. אותה תמונה של ילדה חמודה, אבל כל זה לא נכון. ולי מותר להמשיך לחלום...
