אוריתוש היחידה
New member
במבט לאחור...
במבט לאחור... כן שלושה חודשיים לאחר התאונה, מה לא עברתי כמעט הכול... היום אני חוגגת שלושה חודשיים מאז אלוהים נתן לי את החיים במתנה את החיים על פני האדמה. ידעתי שיבוא היום ואביט לאחור... נכון שלא הכול נגמר אבל הגעתי לזמן טוב לזמן שאפשר להסתכל אחורה ולספר את הסיפור... אז לפני שלושה חודשיים ביום שבת יצאתי לסיור במסגרת ההתנדבות שלי במשטרה.. ביקשתי כל כך לצאת לסיור עם גיא מתנדב ועם איתי שהוא שוטר, שוטר אומנם מתחיל אבל שוטר סבבה לגמרה שהתחיל בעבודה מקצועית וטובה ואני אישית מאוד האמנתי בו. זה היה יום עם כל כך הרבה מקרים, הרבה אירועים, אפילו אירועי סרק (צחוקים), היה מאוד כייף והרבה צחוקים באותו יום, לקראת הסוף שעתיים לפני סיום המשמרת אני ואיתי התבקשנו לעבור ליומן וגיא התבקש לבצע איסוף של שוטר קצת התבאסנו אבל חזרנו למרחב והתקפלנו על מנת לעבור ליומן בינתיים עזרתי לזאב השוטר שעבר לאק"מ לקבל דיווחים, פתאום התקבל אירוע של גניבת רכב אני גיא ואיתי הסתכלנו אחד על השני והינו בשלבי סגירת ניידת אבל האדרנלין אמר לנו סעו... זאב תפס לי את היד ואמר לי אורית תישארי איתי, ואני אמרתי לו שאני כבר חוזרת שיחכה לי... איתי לא נהג כל היום ופתאום היה בינו לבין גיא התלבטות מי ינהג אבל איתי לקח את ההגה לידיים והתחיל לנסוע נסענו לכיוון הבריחה של הרכב אשר דווח בקשר.. ועל פי מספר הרכב , הרכב אותר על שד' ההלכה. עכשיו דיווחנו לניידות על הימצאות הרכב עם הגנב בתוכו והניידות התבקשו להזדרז, ואז דיווחנו על פריקה ואני יצאתי לכיוון דלת הנהג וניסיתי לפתוח אותה אבל גנב הרכב היה חכם ונעל את הדלת וכשהבחין בי החל להילחץ והחל בנסיעה הלוך ושוב תוך פגיעה ברכבים. הנהג ניסה לדרוס אותי ואני אחזתי בצד ארגז האוטו שבו נהג בכדי שלא יפגע בי. בליבי התפללתי שהרמזור יהפוך לירוק והנהג יסע כבר לא היה אכפת לי שיברח כי הרגשתי שחיי בסכנה. בכל הזמן הזה גיא ואיתי עומדים ליד הרכב. לא יכולים להתקרב אלי מן קיפאון במקום. הרבה לא היה להם מה לעשות. הנה הגיע הרמזור הירוק והנהג החל לברוח תוך כדי שהוא פוגע ברכבים ליד וגם בניידת שלנו. המשכנו בנסיעה אחריו, בעודי נכנסת לניידת עוד בנסיעה. המבט היה קדימה בכדי לא לעבד קשר עין עם הרכב הגנוב, ואפילו לא הספקתי לשים חגורה איתי נסע כל כך מהר והכול היה לא ברור, פתאום מסך שחור אני לא כאן.... עשינו תאונת דרכים איתי איבד שליטה ונכנס בעמוד, אצלי מסך שחור איבוד הכרה וכולם שם במציאות, כולם לחוצים ודואגים, והיו כאלה שלא ידעו אם אמשיך לחיות, מספרים לי כולם שהיו הרבה צעקות והמון לחץ מד"א איחר להגיע ואני שכובה ומדממת המצח שלי פתוח ועצם הגולגולת מבצבצת לה מבין הדם, יש שברים בצוואר אבל כלום לא ברור, סיפרו לי שהציר היה סגור כמו פיגוע המון ניידות משטרה, וכולם סייעו, גיא שבר את היד אבל בכל זאת תפקד ודיווח לניידות על התאונה וכי יש פצועים. איתי היה בהלם וחטף מכות יבשות. איתי יצא מהרכב ונשכב על הדשא גיא יצא מהרכב לדווח ואני שכובה מאחורה מחוסרת הכרה, במקרה נסעו אחרינו אזרחים אשר האישה הייתה רופאה והיא החלה לטפל באיתי וגיא ואז גיא אמר לה שיש פצועה ברכב והיא ובעלה ניגשו אלי ואין כל ספק שהצילו את חיי, בין הניידות היה שוטר שהוא גם חובש מתנדב מד"א אשר קיבע אותי ודאג לטפל בי במקצועיות ומיומנות, זאב השוטר שהבטחתי לו שאחזור עם סיום האירוע של גניבת הרכב הגיע למקום אחרי שאמרתי לו שאחזור מה שאומר שאין אדם יודע מה יהיה איתו ואינו יכול להבטיח דבר אף פעם. במקום שאני יעזור לו הוא זה שבא לעזור לי. מד"א הגיע לאחר 20 דקות והוביל אותי לבית החולים איכילוב הישר לחדר טראומה טיפול נמרץ אשר במיון וסיפרו לי שזאב ליווה אותי לבית החולים והיה איתי לאורך כל הטיפול. דקות לפני שאגיע לבית החולים, 2 מתנדבים שאחד מהם הוא ממפקדי היחידה והשני ידיד טוב שלי (שלא דיברנו באותה עת) התקשרו לאימי ואמרו לה כי הם באים לבקר ולשתות קפה, אימי קיבלה אותם בברכה, השניים לא ידעו איך לבשר לה את שקרה וכי אני פצועה, אמא גם מתנדבת במשטרה אז השניים אמרו לה בואי תצטרפי אלינו לסיור אך אמא הייתה חולה באותו יום ולכן לא הגיע למשמרת (בדיעבד במזל) ואז משראו כי אמא מסרבת לבוא איתם אמרו לה כי הייתי מעורבת בתאונה ונפצעתי קל רק שריטות אמא לא חשבה על משהו גרוע חשבה שבאמת אני נבדקת בדיקות שגרתיות... ואז אמא מגיעה לבית החולים ומצביעים לה היכן אני נמצאת היא רואה חדר טיפול נמרץ טראומה ונשימתה נעצרת, אמא בוכה ובקושי נושמת, מבקשת לראות אותי אבל לא נותנים לה להיכנס הדלת מעט נפתחת והיא רואה אותי שרועה על מיטת הטיפולים ומחוסרת הכרה והדלת נסגרת היא לא יודעת מה לחשוב היא לא יודעת כבר במי להאמין ומה באמת קרה מנסים להסביר לה כי אני עוד בחיים ורק פצועה קשה אבל היא ראתה את הגרוע מכל היא נזכרה באירוע של הפיגוע בסטייג' בו הייתה במשמרת במשטרה וראתה שכל מי שנכנס לשם היה במצב קשה מאוד ויש כאלה שלא יצאו משם בחיים... היא נזכרה וראתה את הגרוע מכל וחשבה כי אני עוד לא בחיים, היא מתקשרת לאחי ואומרת לו בשיא הטיפשות אורן תגיע מהר אורית עשתה תאונה אני חושבת שהיא מתה ! אחרי שהמצב נרגע וכולם תמכו בה נתנו לה להיכנס אלי לחדר הטיפולים אני לא זוכרת שהיא שם ולא מרגישה דבר ולא יכולה לומר לה אמא תהיה רגועה, אמא ראתה אותי ונבהלה מאוד וחששה לחיי, אף אחד לא ידע באמת מה הפגיעה היו הרבה סימני שאלה באוויר עם אני עוד יחיה ? עם אהיה משותקת ? האם אצטרך ניתוח? ועוד המון שאלות. למיון מגיעים המון אנשים מתנדבים שוטרים קצינים ומפקדים בכירים. כולם שם מתפללים, הגיעו חברים ומכרים. פתאום התעוררתי והבנתי שמשהו קרה אבל לא הבנתי מה... אני זוכרת את עצמי שואלת מה עם איתי וגיא כי בתת מודע ידעתי שהייתה תאונה. ושוב חזרתי לאפלה. 3 לפנות בוקר מעלים אותי לטיפול נמרץ נוירו כירורגי ואני בטיפול נמרץ בבית חולים מנסה לאט לאט להבין מה קרה, לא ידעתי אם זה חלום או מציאות הייתי מבוהלת נורא.. אבל עדיין באפלה... אני זוכרת את האחיות רוחצות אותי במיטה, והכול מטושטש. אני רוצה לדבר אבל לא מצליחה. אנשים באים מבקרים אני מזהה, אבל בהכרה מעורפלת, לאט לאט עם הזמן הבנתי שמשהו קרה... הבנתי שקרתה לי תאונה, ושעכשיו צריך להוריד אותי לחדר ניתוח נבהלתי והתפללתי שלא אצטרך ניתוח, סיפרו לי שיש לי חוליות שבורות לא הבנתי עדיין מה קרה... הייתי על תרופות חזקות (סמים). בסופו של דבר אחרי זמן ממושך הוחלט לא לנתח אותי ולנסות להיעזר בתומך צווארון פילדלפיה עד שהחוליות יתאחו מעצמן היות ואני עוד בגיל צעיר. לאחר מספר ימים הועברתי למחלקת טראומה, לאט לאט חזרתי לעצמי דיברתי, הקשבתי, הייתי שם. מבקרים היו איתי ונתנו לי המון תמיכה ואהבה. עובדי בית החולים נתנו לי את היחס הטוב ביותר יש לציין כי זהו מקום עבודתי, וההתקדמות שלי החלה לתפוס תאוצה. עם הזמן החליטו להעביר אותי לשיקום ועם העברתי וואווו מפחיד ממש סיוט הלילות היו קשים מאוד, הרבה סיוטים היו לי בלילות, קשה מאוד, הסביבה שלי הייתה קשה יותר כולם מסביבי גריאטריים הרגשתי נורא, הרגשתי הכי חלשה בעולם, הנפש שלי נגמרה!!! הכרתי שם את הילה שהייתה הכי צעירה אומנם גדולה ממני רק בשנה הילה נפצעה בתאונה קשה תאונת אופנוע עם הזמן נקשרנו אחת לשנייה אבל שהרגשתי שאני רק מתדרדרת במקום להשתקם ביקשתי לעבור בית חולים לתל השומר על מנת לעבור לשיקום שיהיה יעייל יותר בשבילי עם אנשים צעירים.
במבט לאחור... כן שלושה חודשיים לאחר התאונה, מה לא עברתי כמעט הכול... היום אני חוגגת שלושה חודשיים מאז אלוהים נתן לי את החיים במתנה את החיים על פני האדמה. ידעתי שיבוא היום ואביט לאחור... נכון שלא הכול נגמר אבל הגעתי לזמן טוב לזמן שאפשר להסתכל אחורה ולספר את הסיפור... אז לפני שלושה חודשיים ביום שבת יצאתי לסיור במסגרת ההתנדבות שלי במשטרה.. ביקשתי כל כך לצאת לסיור עם גיא מתנדב ועם איתי שהוא שוטר, שוטר אומנם מתחיל אבל שוטר סבבה לגמרה שהתחיל בעבודה מקצועית וטובה ואני אישית מאוד האמנתי בו. זה היה יום עם כל כך הרבה מקרים, הרבה אירועים, אפילו אירועי סרק (צחוקים), היה מאוד כייף והרבה צחוקים באותו יום, לקראת הסוף שעתיים לפני סיום המשמרת אני ואיתי התבקשנו לעבור ליומן וגיא התבקש לבצע איסוף של שוטר קצת התבאסנו אבל חזרנו למרחב והתקפלנו על מנת לעבור ליומן בינתיים עזרתי לזאב השוטר שעבר לאק"מ לקבל דיווחים, פתאום התקבל אירוע של גניבת רכב אני גיא ואיתי הסתכלנו אחד על השני והינו בשלבי סגירת ניידת אבל האדרנלין אמר לנו סעו... זאב תפס לי את היד ואמר לי אורית תישארי איתי, ואני אמרתי לו שאני כבר חוזרת שיחכה לי... איתי לא נהג כל היום ופתאום היה בינו לבין גיא התלבטות מי ינהג אבל איתי לקח את ההגה לידיים והתחיל לנסוע נסענו לכיוון הבריחה של הרכב אשר דווח בקשר.. ועל פי מספר הרכב , הרכב אותר על שד' ההלכה. עכשיו דיווחנו לניידות על הימצאות הרכב עם הגנב בתוכו והניידות התבקשו להזדרז, ואז דיווחנו על פריקה ואני יצאתי לכיוון דלת הנהג וניסיתי לפתוח אותה אבל גנב הרכב היה חכם ונעל את הדלת וכשהבחין בי החל להילחץ והחל בנסיעה הלוך ושוב תוך פגיעה ברכבים. הנהג ניסה לדרוס אותי ואני אחזתי בצד ארגז האוטו שבו נהג בכדי שלא יפגע בי. בליבי התפללתי שהרמזור יהפוך לירוק והנהג יסע כבר לא היה אכפת לי שיברח כי הרגשתי שחיי בסכנה. בכל הזמן הזה גיא ואיתי עומדים ליד הרכב. לא יכולים להתקרב אלי מן קיפאון במקום. הרבה לא היה להם מה לעשות. הנה הגיע הרמזור הירוק והנהג החל לברוח תוך כדי שהוא פוגע ברכבים ליד וגם בניידת שלנו. המשכנו בנסיעה אחריו, בעודי נכנסת לניידת עוד בנסיעה. המבט היה קדימה בכדי לא לעבד קשר עין עם הרכב הגנוב, ואפילו לא הספקתי לשים חגורה איתי נסע כל כך מהר והכול היה לא ברור, פתאום מסך שחור אני לא כאן.... עשינו תאונת דרכים איתי איבד שליטה ונכנס בעמוד, אצלי מסך שחור איבוד הכרה וכולם שם במציאות, כולם לחוצים ודואגים, והיו כאלה שלא ידעו אם אמשיך לחיות, מספרים לי כולם שהיו הרבה צעקות והמון לחץ מד"א איחר להגיע ואני שכובה ומדממת המצח שלי פתוח ועצם הגולגולת מבצבצת לה מבין הדם, יש שברים בצוואר אבל כלום לא ברור, סיפרו לי שהציר היה סגור כמו פיגוע המון ניידות משטרה, וכולם סייעו, גיא שבר את היד אבל בכל זאת תפקד ודיווח לניידות על התאונה וכי יש פצועים. איתי היה בהלם וחטף מכות יבשות. איתי יצא מהרכב ונשכב על הדשא גיא יצא מהרכב לדווח ואני שכובה מאחורה מחוסרת הכרה, במקרה נסעו אחרינו אזרחים אשר האישה הייתה רופאה והיא החלה לטפל באיתי וגיא ואז גיא אמר לה שיש פצועה ברכב והיא ובעלה ניגשו אלי ואין כל ספק שהצילו את חיי, בין הניידות היה שוטר שהוא גם חובש מתנדב מד"א אשר קיבע אותי ודאג לטפל בי במקצועיות ומיומנות, זאב השוטר שהבטחתי לו שאחזור עם סיום האירוע של גניבת הרכב הגיע למקום אחרי שאמרתי לו שאחזור מה שאומר שאין אדם יודע מה יהיה איתו ואינו יכול להבטיח דבר אף פעם. במקום שאני יעזור לו הוא זה שבא לעזור לי. מד"א הגיע לאחר 20 דקות והוביל אותי לבית החולים איכילוב הישר לחדר טראומה טיפול נמרץ אשר במיון וסיפרו לי שזאב ליווה אותי לבית החולים והיה איתי לאורך כל הטיפול. דקות לפני שאגיע לבית החולים, 2 מתנדבים שאחד מהם הוא ממפקדי היחידה והשני ידיד טוב שלי (שלא דיברנו באותה עת) התקשרו לאימי ואמרו לה כי הם באים לבקר ולשתות קפה, אימי קיבלה אותם בברכה, השניים לא ידעו איך לבשר לה את שקרה וכי אני פצועה, אמא גם מתנדבת במשטרה אז השניים אמרו לה בואי תצטרפי אלינו לסיור אך אמא הייתה חולה באותו יום ולכן לא הגיע למשמרת (בדיעבד במזל) ואז משראו כי אמא מסרבת לבוא איתם אמרו לה כי הייתי מעורבת בתאונה ונפצעתי קל רק שריטות אמא לא חשבה על משהו גרוע חשבה שבאמת אני נבדקת בדיקות שגרתיות... ואז אמא מגיעה לבית החולים ומצביעים לה היכן אני נמצאת היא רואה חדר טיפול נמרץ טראומה ונשימתה נעצרת, אמא בוכה ובקושי נושמת, מבקשת לראות אותי אבל לא נותנים לה להיכנס הדלת מעט נפתחת והיא רואה אותי שרועה על מיטת הטיפולים ומחוסרת הכרה והדלת נסגרת היא לא יודעת מה לחשוב היא לא יודעת כבר במי להאמין ומה באמת קרה מנסים להסביר לה כי אני עוד בחיים ורק פצועה קשה אבל היא ראתה את הגרוע מכל היא נזכרה באירוע של הפיגוע בסטייג' בו הייתה במשמרת במשטרה וראתה שכל מי שנכנס לשם היה במצב קשה מאוד ויש כאלה שלא יצאו משם בחיים... היא נזכרה וראתה את הגרוע מכל וחשבה כי אני עוד לא בחיים, היא מתקשרת לאחי ואומרת לו בשיא הטיפשות אורן תגיע מהר אורית עשתה תאונה אני חושבת שהיא מתה ! אחרי שהמצב נרגע וכולם תמכו בה נתנו לה להיכנס אלי לחדר הטיפולים אני לא זוכרת שהיא שם ולא מרגישה דבר ולא יכולה לומר לה אמא תהיה רגועה, אמא ראתה אותי ונבהלה מאוד וחששה לחיי, אף אחד לא ידע באמת מה הפגיעה היו הרבה סימני שאלה באוויר עם אני עוד יחיה ? עם אהיה משותקת ? האם אצטרך ניתוח? ועוד המון שאלות. למיון מגיעים המון אנשים מתנדבים שוטרים קצינים ומפקדים בכירים. כולם שם מתפללים, הגיעו חברים ומכרים. פתאום התעוררתי והבנתי שמשהו קרה אבל לא הבנתי מה... אני זוכרת את עצמי שואלת מה עם איתי וגיא כי בתת מודע ידעתי שהייתה תאונה. ושוב חזרתי לאפלה. 3 לפנות בוקר מעלים אותי לטיפול נמרץ נוירו כירורגי ואני בטיפול נמרץ בבית חולים מנסה לאט לאט להבין מה קרה, לא ידעתי אם זה חלום או מציאות הייתי מבוהלת נורא.. אבל עדיין באפלה... אני זוכרת את האחיות רוחצות אותי במיטה, והכול מטושטש. אני רוצה לדבר אבל לא מצליחה. אנשים באים מבקרים אני מזהה, אבל בהכרה מעורפלת, לאט לאט עם הזמן הבנתי שמשהו קרה... הבנתי שקרתה לי תאונה, ושעכשיו צריך להוריד אותי לחדר ניתוח נבהלתי והתפללתי שלא אצטרך ניתוח, סיפרו לי שיש לי חוליות שבורות לא הבנתי עדיין מה קרה... הייתי על תרופות חזקות (סמים). בסופו של דבר אחרי זמן ממושך הוחלט לא לנתח אותי ולנסות להיעזר בתומך צווארון פילדלפיה עד שהחוליות יתאחו מעצמן היות ואני עוד בגיל צעיר. לאחר מספר ימים הועברתי למחלקת טראומה, לאט לאט חזרתי לעצמי דיברתי, הקשבתי, הייתי שם. מבקרים היו איתי ונתנו לי המון תמיכה ואהבה. עובדי בית החולים נתנו לי את היחס הטוב ביותר יש לציין כי זהו מקום עבודתי, וההתקדמות שלי החלה לתפוס תאוצה. עם הזמן החליטו להעביר אותי לשיקום ועם העברתי וואווו מפחיד ממש סיוט הלילות היו קשים מאוד, הרבה סיוטים היו לי בלילות, קשה מאוד, הסביבה שלי הייתה קשה יותר כולם מסביבי גריאטריים הרגשתי נורא, הרגשתי הכי חלשה בעולם, הנפש שלי נגמרה!!! הכרתי שם את הילה שהייתה הכי צעירה אומנם גדולה ממני רק בשנה הילה נפצעה בתאונה קשה תאונת אופנוע עם הזמן נקשרנו אחת לשנייה אבל שהרגשתי שאני רק מתדרדרת במקום להשתקם ביקשתי לעבור בית חולים לתל השומר על מנת לעבור לשיקום שיהיה יעייל יותר בשבילי עם אנשים צעירים.
