בלעדייך
אימא שלי, יום חמישי היום, בלעדייך. שבת מגיעה, בלעדייך. יום יום שריפת הלב מחדש. ביום שבת 8 חודשים בדיוק בלעדייך. חסרונך מורגש בכל דקה ודקה אימא. דמותך מולי בכל מקום שאני הולכת והלב נגמר לי, כל הבית ריק בלעדייך. פילחו לי את הלב לחתיכות. הזמן אינו מרפא, לפחות לא לי, אלא רק מגביר את הגעגועים והכאב העצום שאת כבר לא אתנו. לא יודעת איך להמשיך בלעדייך, לא יודעת מה לעשות בלעדייך.
כשאני רואה את השמש שוקעת, אני מרגישה אותו הדבר. את האור והשמש של הבית, ואני שוקעת בלעדייך, אימא טובת הלב שלי. נשמה טהורה, כל כך עדינה. אני כותבת עלייך ואלייך ונגמרת כל יום מחדש. תמיד דיברת על אימא שלך שהלכה צעירה ואמרת שהיא הייתה כל כך טובה וכל כך יפה, ועכשיו אני בדיוק מדברת עלייך, כמו שדיברת על אימך. התהום בליבי כל כך עמוקה שאני ממש נופלת לתוכה בלעדייך. לא מאמינה שלא אראה יותר את פנייך. אלא רק בזיכרון. זיכרון. איזו מילה נוראה.
מתגעגעת לגעת בך, להרגיש אותך שוב, ללטף את שיערך. לדעת שאת שם ויש לי לאן לבוא. לא הייתי צריכה יותר כלום. רק להיות איתך. איתך היינו משפחה ועכשיו אנחנו כלום בלעדייך. אני רואה אותך מולי עוברת במסדרון בבית, יושבת על הספה עם החלוק הפרחוני, ואת כבר לא שם. אם רק הייתי יודעת מה קורה איתך ועם אבא. כשאבא הלך אמרת שלקחו ממך חלק, זה מה שאני מרגישה אימא. לקחו לי את הלב. העצב משתלט על כל נימי הנפש הדמעות כואבות. נשמתי שלי את אימא. הלב שלי אצלך אימא.
נזכרת שבדיוק מלפני 5 שנים היית מאושפזת 3 וחצי חודשים והתחלת ללכת אחרי ניתוחים ושבר, והיית בשיקום עם הפיג'מה והכובע האדום הסרוג שלך ועם הליכון ובאתי בבוקר אלייך והסתכלת אליי במבט של ילדה קטנה שאומרת תראי אני הולכת, וחייכת והלכת לאט. אוי אימא, איפה את אהובתי שלי. מבקשת ממך סליחה שלא עשיתי מספיק בשבילך, שלא הקדשתי לך יותר, שפיספתי אותך ככה סתם. ביום אחד הכל נגמר בפתאומיות נוראית וחבל שנזכרתי מאוחר מידי.
אימא שלי, יום חמישי היום, בלעדייך. שבת מגיעה, בלעדייך. יום יום שריפת הלב מחדש. ביום שבת 8 חודשים בדיוק בלעדייך. חסרונך מורגש בכל דקה ודקה אימא. דמותך מולי בכל מקום שאני הולכת והלב נגמר לי, כל הבית ריק בלעדייך. פילחו לי את הלב לחתיכות. הזמן אינו מרפא, לפחות לא לי, אלא רק מגביר את הגעגועים והכאב העצום שאת כבר לא אתנו. לא יודעת איך להמשיך בלעדייך, לא יודעת מה לעשות בלעדייך.
כשאני רואה את השמש שוקעת, אני מרגישה אותו הדבר. את האור והשמש של הבית, ואני שוקעת בלעדייך, אימא טובת הלב שלי. נשמה טהורה, כל כך עדינה. אני כותבת עלייך ואלייך ונגמרת כל יום מחדש. תמיד דיברת על אימא שלך שהלכה צעירה ואמרת שהיא הייתה כל כך טובה וכל כך יפה, ועכשיו אני בדיוק מדברת עלייך, כמו שדיברת על אימך. התהום בליבי כל כך עמוקה שאני ממש נופלת לתוכה בלעדייך. לא מאמינה שלא אראה יותר את פנייך. אלא רק בזיכרון. זיכרון. איזו מילה נוראה.
מתגעגעת לגעת בך, להרגיש אותך שוב, ללטף את שיערך. לדעת שאת שם ויש לי לאן לבוא. לא הייתי צריכה יותר כלום. רק להיות איתך. איתך היינו משפחה ועכשיו אנחנו כלום בלעדייך. אני רואה אותך מולי עוברת במסדרון בבית, יושבת על הספה עם החלוק הפרחוני, ואת כבר לא שם. אם רק הייתי יודעת מה קורה איתך ועם אבא. כשאבא הלך אמרת שלקחו ממך חלק, זה מה שאני מרגישה אימא. לקחו לי את הלב. העצב משתלט על כל נימי הנפש הדמעות כואבות. נשמתי שלי את אימא. הלב שלי אצלך אימא.
נזכרת שבדיוק מלפני 5 שנים היית מאושפזת 3 וחצי חודשים והתחלת ללכת אחרי ניתוחים ושבר, והיית בשיקום עם הפיג'מה והכובע האדום הסרוג שלך ועם הליכון ובאתי בבוקר אלייך והסתכלת אליי במבט של ילדה קטנה שאומרת תראי אני הולכת, וחייכת והלכת לאט. אוי אימא, איפה את אהובתי שלי. מבקשת ממך סליחה שלא עשיתי מספיק בשבילך, שלא הקדשתי לך יותר, שפיספתי אותך ככה סתם. ביום אחד הכל נגמר בפתאומיות נוראית וחבל שנזכרתי מאוחר מידי.
