בלי כותרת
אתמול לחברה הכי טובה שלי (לשעבר) הייתה יומהולדת. לפני שנתיים, לאחר שנים ארוכות של אכזבות ושל חוסר תיאום ציפיות החלטתי לנתק את הקשר, ככה סתם תוך כדי שיחת טלפון בה לא הסכמנו על משהו. מאז, ראיתי אותה מספר פעמים, ראיתי את אמא שלה, יש לנו חברות משותפות. למרות שאני לא שואלת עליה אחרים הדואגים לעדכן אותי: היא סיימה לימודים, עובדת, שוכרת דירה עם חבר שלה וכו'. ואתמול, אתמול היא קיבלה הצעת נישואין.
ידעתי שזה יגיע ושמחתי בשבילה אבל הדמעות זלגו. מאז ומתמיד היא סימלה את ה "נורמלי" ואני את "החריג". היא עשתה הכל "לפי הספר" ואני איכשהו קירטעתי אחריה, משתדלת לעמוד בקצב. אני מוצפת רגשות בעיקר של קנאה ואני לא אוהבת את עצמי ככה אבל זה מה שאני מרגישה. כל כך הייתי רוצה להתחלף איתה. במקום זה אני עדיין בעסקי הדייטים. עדיין תוהה למה ההוא לא רצה, למה הוא התנהג כפי שהתנהג. עדיין מתלבטת אם להתקשר או לחכות לטלפון ממנו, אם ליזום או לרמוז אם לאהוב או לעזוב. החיים מכבידים עלי ואני מרגישה מחוץ למשחק.
למישהו יש מילים מנחמות עבורי?
אתמול לחברה הכי טובה שלי (לשעבר) הייתה יומהולדת. לפני שנתיים, לאחר שנים ארוכות של אכזבות ושל חוסר תיאום ציפיות החלטתי לנתק את הקשר, ככה סתם תוך כדי שיחת טלפון בה לא הסכמנו על משהו. מאז, ראיתי אותה מספר פעמים, ראיתי את אמא שלה, יש לנו חברות משותפות. למרות שאני לא שואלת עליה אחרים הדואגים לעדכן אותי: היא סיימה לימודים, עובדת, שוכרת דירה עם חבר שלה וכו'. ואתמול, אתמול היא קיבלה הצעת נישואין.