בלי כותרת
הייתי פה כבר אי אלו פעמים, לרוב אין לי הרבה מה לענות, בעיקר כי הגיל והרקע שלי טיפה שונים משל כולכם, אבל לאחרונה אני מרגישה, בעיקר מרוב ההדחקה, שוב את הצורך לדבר ולהסביר מה עובר עלי, בעיקר לעצמי. אני גילת, בת 17.5 מקיבוץ דתי אי שם בצפון הארץ. גדלתי במשפחה שנחשבת לזרם הכיפות הסרוגות או דתי לאומי, איך שתרצו תקראו לזה. בגלל החינוך השיתופי- קיבוצי (בעצם זה התחיל מזה שבנות עבדו בשדה במכנסיים אבל לא משנה), כל הבנות הולכות אצלינו במכנסיים, הביצפר שאני לומדת בו מעורב, אבל חוץ מזה, הכל זהה לשאר הדתיים הלא קיבוצניקים. במשפחה שלי לא הייתה כפייה דתית גדולה. ההורים שלי לא למדנים, אבל איפשהו, בעיקר בגלל הקיבוץ והתנועה אליה אנחנו משתייכים, היה להם תמיד חשוב שנהיה כמו כולם. לא רק להם היה חשוב, אלא בביצפר שלי ובקיבוץ בכלל. חשוב שתגיע לתפילה ותניח תפילין. בכלל לא משנה אם זה נכון לך ואם אתה מאמין בזה בכלל, העיקר שכולם יהיו אותו דבר ושום דבר לא יהיה חריג. איפשהו בסוף גיל 15 התחילו להתעורר בי השאלות שבגללן כולנו כאן. הפסקתי לברך, להתפלל, אבל שמרתי שבת, צמתי בצומות וכו'... מתישהו הבנתי שאי אפשר ככה לעזוב את הדת בלי לנסות לברר לעצמי כמה תשובות לשאלות שהטרידו אותי. קבעתי פגישה עם הרב של הקיבוץ (כשאמא שלי שאלה "למה?" עניתי "את לא רואה שאני כבר לא?"). הגעתי אליו ואמרתי לו משהו כזה: "אני כרגע לא מקיימת מצוות, ומה שכן, רק בגלל כיבוד המשפחה והקיבוץ. להיות חילונית אני יודעת מה זה. הייתי רוצה שתסביר לי מה זה אומר להיות דתיה, בשביל מה אני צריכה להיות כזאת...". שאלתי עוד כמה שאלות, אבל זה היה הבסיס. הרב, בניגוד למה שביקשתי, פתח איתי ספרים ששיעממו אותי, למרות שניסיתי מאוד להקשיב למה שהם אומרים. כנראה טעיתי כשחשבתי שרב יכול להיות גם פסיכולוג ושאפשר לדבר איתו על יציאה בשאלה גם בלי שהוא יקח על עצמו את הפרוייקט החדש "להחזיר-את-גילת-בתשובה" ורק דרך דיבורים ובלי ספרים. את הרב עזבתי אחרי 4 פגישות בערך, כשהבנתי שזה ממש לא זה. באותה תקופה, שהייתי כבר בת 16 וחצי, עקץ דג את הרגל של בן דוד שלי שקרוב אלי מאוד, ואחרי הרבה סיבוכים, קטעו לו את הרגל. הכעס שהרגשתי אז היה עצום, ואם עד אז הייתי עוד בתקופת התלבטות, אני כמעט בטוחה שזה מה ששכנע אותי לגמרי שהדת היא לא בשבילי. בעיקרון ההורים שלי יודעים על הגישה שלי, והם לא לוחצים עלי ללכת לתפילות ולברך. אני משערת שהם חושבים איפשהו שזאת התמרדות שלי, ושאני לא באמת מבינה מה אני עושה, אלא מתנהגת ככה כדי להכעיס אותם. תאקלים היו איתם, כמה מהם גם מאוד מאוד כאבו לי, ולאמא שלי בעיקר ("אני לא מבינה, עושה לך טוב שאני מכסה את העיניים וממלמלת בכאילו אני מברכת על הנרות למרות שאני לא מאמינה בזה בכלל?"). עם הזמן הם התרגלו לזה, והיום המצב פחות או יותר בסדר והם מכבדים אותי, כל עוד אני לא עושה משהו שאסור מול העיניים שלהם. אחי הקטן (15) מציק לי הרבה בענין. הוא מאמין, כמו הרבה דוסים, שבגלל שהוא דתי, זה הופך אותו לבנאדם טוב ונעלה הרבה יותר ממני. לרוב אין לי מה לענות לו, אני פשוט מבליגה ונעלבת בשקט. בתקופה האחרונה התעוררה בי שוב התחושה שאני לא נמצאת במקום בו אני אמורה להיות. אני לא מאמינה בדרך חיים בה הקהילה שלי חיה, וצריכה רוב הזמן להסתיר את הדיעות האמיתיות שלי, פשוט כי כאן לא חיים ככה. כרגע, בארבע-חמש השנים הקרובות אין לי לאן ללכת, ואולי זה מה שמתסכל אותי יותר מהכל. הידיעה שאני צריכה להישאר במקום שאני שונאת לחיות בו עוד ארבע- חמש שנים כי אין לי שום אמצעים לעזוב את הקיבוץ הזה, שקוראים לו גם בית. בשנה הבאה אני עושה שנת שירות במרכז, ואחר כך אני מתגייסת, ככה שאני לא בדיוק נמצאת בקיבוץ, אבל אני בטוחה שבכל סוף שבוע שאני אחזור, אני אתבעס מחדש על המסיכה שאני צריכה לחזור וללבוש, אחרי החופש שהיה לי ממנה במשך כל השבוע. כשאני מחוץ לקיבוץ, גם אם אני סתם מסתובבת בתל אביב לקניות, אני מרגישה שאני יכולה לעשות הכל, שאני יכולה לשבת לאכול איפה שבא לי, להסתובב עם האנשים שבא לי, ולהגיד בקול מה שבא לי. הקיבוץ מוקף בגדר תייל. לפעמים אני באמת מרגישה שהגדרות האלו כולאים אותי בפנים, עד שכבר אין לי אוויר...
הייתי פה כבר אי אלו פעמים, לרוב אין לי הרבה מה לענות, בעיקר כי הגיל והרקע שלי טיפה שונים משל כולכם, אבל לאחרונה אני מרגישה, בעיקר מרוב ההדחקה, שוב את הצורך לדבר ולהסביר מה עובר עלי, בעיקר לעצמי. אני גילת, בת 17.5 מקיבוץ דתי אי שם בצפון הארץ. גדלתי במשפחה שנחשבת לזרם הכיפות הסרוגות או דתי לאומי, איך שתרצו תקראו לזה. בגלל החינוך השיתופי- קיבוצי (בעצם זה התחיל מזה שבנות עבדו בשדה במכנסיים אבל לא משנה), כל הבנות הולכות אצלינו במכנסיים, הביצפר שאני לומדת בו מעורב, אבל חוץ מזה, הכל זהה לשאר הדתיים הלא קיבוצניקים. במשפחה שלי לא הייתה כפייה דתית גדולה. ההורים שלי לא למדנים, אבל איפשהו, בעיקר בגלל הקיבוץ והתנועה אליה אנחנו משתייכים, היה להם תמיד חשוב שנהיה כמו כולם. לא רק להם היה חשוב, אלא בביצפר שלי ובקיבוץ בכלל. חשוב שתגיע לתפילה ותניח תפילין. בכלל לא משנה אם זה נכון לך ואם אתה מאמין בזה בכלל, העיקר שכולם יהיו אותו דבר ושום דבר לא יהיה חריג. איפשהו בסוף גיל 15 התחילו להתעורר בי השאלות שבגללן כולנו כאן. הפסקתי לברך, להתפלל, אבל שמרתי שבת, צמתי בצומות וכו'... מתישהו הבנתי שאי אפשר ככה לעזוב את הדת בלי לנסות לברר לעצמי כמה תשובות לשאלות שהטרידו אותי. קבעתי פגישה עם הרב של הקיבוץ (כשאמא שלי שאלה "למה?" עניתי "את לא רואה שאני כבר לא?"). הגעתי אליו ואמרתי לו משהו כזה: "אני כרגע לא מקיימת מצוות, ומה שכן, רק בגלל כיבוד המשפחה והקיבוץ. להיות חילונית אני יודעת מה זה. הייתי רוצה שתסביר לי מה זה אומר להיות דתיה, בשביל מה אני צריכה להיות כזאת...". שאלתי עוד כמה שאלות, אבל זה היה הבסיס. הרב, בניגוד למה שביקשתי, פתח איתי ספרים ששיעממו אותי, למרות שניסיתי מאוד להקשיב למה שהם אומרים. כנראה טעיתי כשחשבתי שרב יכול להיות גם פסיכולוג ושאפשר לדבר איתו על יציאה בשאלה גם בלי שהוא יקח על עצמו את הפרוייקט החדש "להחזיר-את-גילת-בתשובה" ורק דרך דיבורים ובלי ספרים. את הרב עזבתי אחרי 4 פגישות בערך, כשהבנתי שזה ממש לא זה. באותה תקופה, שהייתי כבר בת 16 וחצי, עקץ דג את הרגל של בן דוד שלי שקרוב אלי מאוד, ואחרי הרבה סיבוכים, קטעו לו את הרגל. הכעס שהרגשתי אז היה עצום, ואם עד אז הייתי עוד בתקופת התלבטות, אני כמעט בטוחה שזה מה ששכנע אותי לגמרי שהדת היא לא בשבילי. בעיקרון ההורים שלי יודעים על הגישה שלי, והם לא לוחצים עלי ללכת לתפילות ולברך. אני משערת שהם חושבים איפשהו שזאת התמרדות שלי, ושאני לא באמת מבינה מה אני עושה, אלא מתנהגת ככה כדי להכעיס אותם. תאקלים היו איתם, כמה מהם גם מאוד מאוד כאבו לי, ולאמא שלי בעיקר ("אני לא מבינה, עושה לך טוב שאני מכסה את העיניים וממלמלת בכאילו אני מברכת על הנרות למרות שאני לא מאמינה בזה בכלל?"). עם הזמן הם התרגלו לזה, והיום המצב פחות או יותר בסדר והם מכבדים אותי, כל עוד אני לא עושה משהו שאסור מול העיניים שלהם. אחי הקטן (15) מציק לי הרבה בענין. הוא מאמין, כמו הרבה דוסים, שבגלל שהוא דתי, זה הופך אותו לבנאדם טוב ונעלה הרבה יותר ממני. לרוב אין לי מה לענות לו, אני פשוט מבליגה ונעלבת בשקט. בתקופה האחרונה התעוררה בי שוב התחושה שאני לא נמצאת במקום בו אני אמורה להיות. אני לא מאמינה בדרך חיים בה הקהילה שלי חיה, וצריכה רוב הזמן להסתיר את הדיעות האמיתיות שלי, פשוט כי כאן לא חיים ככה. כרגע, בארבע-חמש השנים הקרובות אין לי לאן ללכת, ואולי זה מה שמתסכל אותי יותר מהכל. הידיעה שאני צריכה להישאר במקום שאני שונאת לחיות בו עוד ארבע- חמש שנים כי אין לי שום אמצעים לעזוב את הקיבוץ הזה, שקוראים לו גם בית. בשנה הבאה אני עושה שנת שירות במרכז, ואחר כך אני מתגייסת, ככה שאני לא בדיוק נמצאת בקיבוץ, אבל אני בטוחה שבכל סוף שבוע שאני אחזור, אני אתבעס מחדש על המסיכה שאני צריכה לחזור וללבוש, אחרי החופש שהיה לי ממנה במשך כל השבוע. כשאני מחוץ לקיבוץ, גם אם אני סתם מסתובבת בתל אביב לקניות, אני מרגישה שאני יכולה לעשות הכל, שאני יכולה לשבת לאכול איפה שבא לי, להסתובב עם האנשים שבא לי, ולהגיד בקול מה שבא לי. הקיבוץ מוקף בגדר תייל. לפעמים אני באמת מרגישה שהגדרות האלו כולאים אותי בפנים, עד שכבר אין לי אוויר...
שמאלנית מאוד, פצפיסטית וכו' לכן היא קוראת לצה"ל - "ארגוני הטרור". אני אומר פה שני דברים: 1) מסביר למה לייזר התכוונה - אם לא כולם הבינו. 2) וכותב שאני לא חושב כמו לייזר בנושא דנן.
