[הגעתי מהראשי] נקודת מבט קצת אחרת
אני עוד לא הורה לילדים, אבל עברתי משהו דומה למה שהבן שלך עבר. בעקבות אירועים טראומטיים (שלא אפרט עליהם כאן מטעמי טריגר) שעברתי בגילאי היסודי והחטיבה, הייתי במצב איום ונורא בגיל ההתבגרות. נשרתי מבית הספר באמצע כיתה י', למזלי רציתי קצת ללמוד ואמי היקרה עזרה קצת אז עשיתי בגרות אקסטרנית מהבית (לא דרך בית ספר, פשוט לשבת עם ספרים וללמוד ואז לגשת למבחנם), בציונים סבירים. אבל לפני זה הייתי במצב איום ונורא בבית הספר מכיתה ט' בערך ובמצב רע נפשית בהמשך.
 
אבל בעיקרון הייתי בבית מגיל 15 עד 20, למדתי בגרות אקסטרנית + כמה קורסים באו"פ ועבדתי קצת מהצד (פטור רפואי מהצבא עקב PTSD שנבע מהטראומות שהזכרתי לעיל). אבל ב"מסגרת" לא הייתי ולא למדתי בצורה אינטנסיבית מידי.
 
כיום אני עם תואר שני ועוד עבודה מקצועית כעצמאי (תרגום אנגלית-עברית-אנגלית).
 
מה שלדעתי כדאי לכם לשקול הוא האם ייתכן שאתם ושאר המערכת מפעילים יותר מידי לחץ על בנכם בניסיון לכפות עליו לימודים במערכת המוסדרת. ייתכן והוא ממש לא פנוי רגשית לכך - סביר להניח שהוא מתמודד עם דברים מאוד לא פשוטים מבחינה נפשית, ואין לו "פנאי" רגשי להתעסק במסגרת לימודית. עזרה של פסיכולוגית זה נהדר אבל טיפול רגשי יכול לקחת הרבה זמן עד להשגת תוצאות.
 
ייתכן ודווקא הפחתת "הלחץ" תעזור. קחו צעד אחורה, תנו לו להתאוורר קצת. אפילו שיהיה על המחשב; הראש והלב שלו עסוקים קרוב לוודאי בנושאים רגשיים מסובכים, המחשב קצת עוזר בלהתמודד עם זה (מניסיון). זה ישתנה בסופו של דבר. לימודים אפשר להשלים תמיד ואפשר ללמוד באו"פ שם אין צורך בתעודות בגרות. הדבר המרכזי הוא לעזור לו להתמודד עם התסבוכת הרגשית בה הוא מצוי כרגע, ולמיטב הבנתי יש סיכוי שדווקא הניסיון "לדחוף" אותו שילמד בבית הספר מגביר את הלחץ ומקשה על ההתמודדות. יש סיכוי שהוא צריך "להתאוורר" קצת, "להתבשל במיץ של עצמו" כמה חודשים, אולי שנה-שנתיים, לעבד ולעכל את מה שעובר עליו. טיפול נפשי יכול מאוד לעזור בתקופה כזו, תרופות נגד דיכאון יכולות לעזור, אבל בסופו של דבר ההתמודדות היא שלו.
 
ושוב להדגיש: למיטב הבנתי (ממה שנכתב למעלה), הוא מתמודד עכשיו עם דברים מאוד, מאוד לא פשוטים מבחינה רגשית. חשוב לקחת את זה בחשבון.
