בלוז
לפני כמה שבועות, ליל שבת, גיסי התקשר והודיע שמעבירים את אשתו היקרה לחדר לידה. הדילמה כפולה, לא רק שליל שבת, גם ערב ראש השנה, שבת ויום טוב – חילול כפול. לנסוע לבית החולים ולהחזיק לאחותי את היד (הו, כמה שהייתי תמימה) או לא לנסוע ולהרביץ תפילה בבית?. בסופו של דבר התחלתי לארוז את עצמי ובסביבות ארבע בוקר נכנסתי לרכב, ביחד עם אמא שלי. מממ... חילול שבת בפעם הראשונה, האם יפגע בי אותו ברק מפורסם? (תמיד ברק, למה לא קונג פו פנדה בשליחות שמיימית?). הגענו לבית החולים והתקשרתי (כן, כן) לגיסי לשאול אותו איפה בדיוק הם נמצאים, בגישוש קל הוא מצא אותנו והוליך אותי היישר לחדר לידה. עכשיו, הרשו לי לבשר לכם, כל סצנות הלידה מהסרטים/סדרות? זה חתיכת קשקוש, זה כלום, פשוט כלום לעומת המציאות האימתנית. מכל חדר לידה סמוך נשמעו צעקות מקפיאות איברים, חדוות הצירים, אתם יודעים. אחוזת אימה שלפתי תהילים והתחלתי למלמל מזמורים במשך כשמונה עשרה שעות צירים. Once you go black (sabbath) you can never go back?. לא שמרתי שבת כמו שצריך ולא פגע בי ברק, קונג פו פנדה לא הפליא בי את מהלכי הנונצ'אקו שלו. הרבה אנשים אוהבים להשוות את טקסי הדת לטקסים של אנשים בעלי הפרעה אובססיבית טורדנית (OCD). אני לא שומרת שבת (או כשרות וכיו"ב) כדי למנוע את פגיעת הברק, יש יראת שמים מאהבה ואני, עיסה רכרוכית שכמותי, עושה את הכל מאהבה. שבת בבוקר, הילדונת בת שבוע. אחותי רצתה לקחת את הפעוטה לבית כנסת (זבד הבת). התלבשתי כמיטב הדוסיות (האם אני חילונית בתחפושת של דוסית או להיפך?) וגיליתי שלקחת תינוקת כה רכה לבית כנסת מרוחק למדי זה חתיכת מסע כומתה. אז יש עגלת תינוק ויש מדרגות רבות בבניין ויש... מעלית. אלפי רגשות אשמה פעמו לדקה בליבי, בהילוך איטי ובזיעה קרה על מצחי לחצתי על כפתור המעלית, הדלתות נפתחו, התינוקת אצל אחותי, דחפתי את העגלה למעלית, לחצתי על הכפתור לקומת קרקע ורצתי במדרגות כמטורפת, הדלתות נפתחו, הוצאתי את העגלה ו... התעלפתי. לא, לא באמת, שכן הופקד עלי להביא את אחייניתי לבית כנסת המיועד. הבאתי אותה למחוז חפצה, אולי טוב היה אם הייתי מתעלפת, כך היה נחסך ממני כל מיני מזלטובים מנשות בית הכנסת שאחלו לי שאגדל את התינוקת בנחת. הלו, אני נראית לכם אם התינוקת? אז מה אם אני צמודה אליה ועושה לה עשרות הבעות קושקוש-נושנוש למשך כל התפילה?. אני יושבת על הגדר ולא קל לי. הלבוש שלי חזר בשאלה, כל החברות שלי חילוניות, אבל לחזור בשאלה לחלוטין? האשמה, הו, האשמה. את המגילה הזו כתבתי לפני כחודשיים, פרסמתי כאן אך חזרתי בי ופניתי בבקשה לאחד ממנהלי הפורום שימחוק את ההודעה. דבר לא השתנה, אלא בדיוק להיפך. אני נקרעת, לא קל לי. ממרומי גיל עשרים ושמונה כשאפס מערכות יחסים רציניות באמתחתי והמוני דייטים משמימים, הבדידות משגעת. זו רק אני או שדין כל אדם בתול בן עשרים פלוס הוא ששפיותו המינית תשובש ושחרמנותו תעביר אותו על דעתו?. "ובראת אותי יצרים יצרים ונשארתי כאן חלולים חלולים" שר לו אביב גדג' ב"בלוז ראש חודש" ואני כל כך מזדהה. אני כותבת את ההודעה הזו בדמעות, אני לא יודעת מה לעשות, אני לא יודעת איך להתנהג בעולם החילוני, למרות שאני מתערה בו. בשנים האחרונות הייתי ממש פעורה, יצאתי מהחממות של בית הספר לבנות בלבד והשירות הלאומי וקיבלתי שוק. זה בסדר להתנהג ככה?
וככה? מה עושים? מה?. פתאום מתגנב לו גם הפחד שאם אעזוב את הכל, יקרה לי משהו, יענישו אותי מלמעלה על כפיות הטובה. אני בעיקר מבולבלת, אשמח לעצה, תמיכה ושות'
לפני כמה שבועות, ליל שבת, גיסי התקשר והודיע שמעבירים את אשתו היקרה לחדר לידה. הדילמה כפולה, לא רק שליל שבת, גם ערב ראש השנה, שבת ויום טוב – חילול כפול. לנסוע לבית החולים ולהחזיק לאחותי את היד (הו, כמה שהייתי תמימה) או לא לנסוע ולהרביץ תפילה בבית?. בסופו של דבר התחלתי לארוז את עצמי ובסביבות ארבע בוקר נכנסתי לרכב, ביחד עם אמא שלי. מממ... חילול שבת בפעם הראשונה, האם יפגע בי אותו ברק מפורסם? (תמיד ברק, למה לא קונג פו פנדה בשליחות שמיימית?). הגענו לבית החולים והתקשרתי (כן, כן) לגיסי לשאול אותו איפה בדיוק הם נמצאים, בגישוש קל הוא מצא אותנו והוליך אותי היישר לחדר לידה. עכשיו, הרשו לי לבשר לכם, כל סצנות הלידה מהסרטים/סדרות? זה חתיכת קשקוש, זה כלום, פשוט כלום לעומת המציאות האימתנית. מכל חדר לידה סמוך נשמעו צעקות מקפיאות איברים, חדוות הצירים, אתם יודעים. אחוזת אימה שלפתי תהילים והתחלתי למלמל מזמורים במשך כשמונה עשרה שעות צירים. Once you go black (sabbath) you can never go back?. לא שמרתי שבת כמו שצריך ולא פגע בי ברק, קונג פו פנדה לא הפליא בי את מהלכי הנונצ'אקו שלו. הרבה אנשים אוהבים להשוות את טקסי הדת לטקסים של אנשים בעלי הפרעה אובססיבית טורדנית (OCD). אני לא שומרת שבת (או כשרות וכיו"ב) כדי למנוע את פגיעת הברק, יש יראת שמים מאהבה ואני, עיסה רכרוכית שכמותי, עושה את הכל מאהבה. שבת בבוקר, הילדונת בת שבוע. אחותי רצתה לקחת את הפעוטה לבית כנסת (זבד הבת). התלבשתי כמיטב הדוסיות (האם אני חילונית בתחפושת של דוסית או להיפך?) וגיליתי שלקחת תינוקת כה רכה לבית כנסת מרוחק למדי זה חתיכת מסע כומתה. אז יש עגלת תינוק ויש מדרגות רבות בבניין ויש... מעלית. אלפי רגשות אשמה פעמו לדקה בליבי, בהילוך איטי ובזיעה קרה על מצחי לחצתי על כפתור המעלית, הדלתות נפתחו, התינוקת אצל אחותי, דחפתי את העגלה למעלית, לחצתי על הכפתור לקומת קרקע ורצתי במדרגות כמטורפת, הדלתות נפתחו, הוצאתי את העגלה ו... התעלפתי. לא, לא באמת, שכן הופקד עלי להביא את אחייניתי לבית כנסת המיועד. הבאתי אותה למחוז חפצה, אולי טוב היה אם הייתי מתעלפת, כך היה נחסך ממני כל מיני מזלטובים מנשות בית הכנסת שאחלו לי שאגדל את התינוקת בנחת. הלו, אני נראית לכם אם התינוקת? אז מה אם אני צמודה אליה ועושה לה עשרות הבעות קושקוש-נושנוש למשך כל התפילה?. אני יושבת על הגדר ולא קל לי. הלבוש שלי חזר בשאלה, כל החברות שלי חילוניות, אבל לחזור בשאלה לחלוטין? האשמה, הו, האשמה. את המגילה הזו כתבתי לפני כחודשיים, פרסמתי כאן אך חזרתי בי ופניתי בבקשה לאחד ממנהלי הפורום שימחוק את ההודעה. דבר לא השתנה, אלא בדיוק להיפך. אני נקרעת, לא קל לי. ממרומי גיל עשרים ושמונה כשאפס מערכות יחסים רציניות באמתחתי והמוני דייטים משמימים, הבדידות משגעת. זו רק אני או שדין כל אדם בתול בן עשרים פלוס הוא ששפיותו המינית תשובש ושחרמנותו תעביר אותו על דעתו?. "ובראת אותי יצרים יצרים ונשארתי כאן חלולים חלולים" שר לו אביב גדג' ב"בלוז ראש חודש" ואני כל כך מזדהה. אני כותבת את ההודעה הזו בדמעות, אני לא יודעת מה לעשות, אני לא יודעת איך להתנהג בעולם החילוני, למרות שאני מתערה בו. בשנים האחרונות הייתי ממש פעורה, יצאתי מהחממות של בית הספר לבנות בלבד והשירות הלאומי וקיבלתי שוק. זה בסדר להתנהג ככה?