בכיינות...

[חברה]

בכיינות...

שלום, בתי בת ה - 3 וקצת - בכיינית. מה פירוש: כל דבר שלא מקבלת, אם אומרים לה לא וכו' - מיד גורר בכי. אבל מה שיותר גרוע - זה שעכשיו נמצאת כאן חברה מהגן, וגם היו לה התקפי בכיינות כאלה על כל מיני שטויות. אני לא רוצה שהיא תגיע למצב שלא ירצו לשחק איתה בגלל זה (עכשיו למשל, הן משחקות מקסים ביחד). אני רואה עכשיו את התוצאות של גוננות היתר שלי, אי היכולת לומר לא, שנמשכת גם כיום (למרות שמנסה לעבוג על עצמי חזק לסרב ולספוג את הבכי שלה). יש רעיונות? בברכה, חברה

 

[רוני של יובל ומאיה]

אז זה הזמן להתחיל!

את מכירה בכך שהמעשים שלך הביאו לתוצאה הזו, וזה כבר השלב הראשון. היא בוכה ומייללת כי כנראה היא יודעת שתקבל תמיד את מה שהיא רוצה, או שתמיד יתנו לה לעשות מה שמתחשק לה... כמו שאת כותבת: אי היכולת שלך לומר לא. לדעתי אם תמשיכי להסכים בסופו של דבר לכל בקשה, היא תמשיך לבכות ולבקש וליילל כי היא יודעת שזה עובד... בכל פעם שהיא בוכה את מיד מתרצה

שווה לשאול את הגננות איך היא בגן, אני רואה הרבה פעמים ילדים שבבית ובגן מתנהגים אחרת לחלוטין.... הם יודעים היטב מי מוותר להם ומי לא. אני לא אומרת חלילה שעל כל דבר מעתה והלאה את צריכה לומר "לא"... רק על דברים שעקרוניים לך. ולא לוותר, גם אם היא בוכה מאוד. אבל אני חושבת שאת יודעת את זה

טריק שעבד אצלנו (לא מיד, כי לוקח להם זמן ללמוד, אבל שווה לנסות) הוא שאני עשיתי את עצמי כאילו לא מבינה מה היא רוצה אם היא ביקשה בבכי וביללות. הייתי אומרת לה "אני לא מבינה מה את רוצה, אם תבקשי יפה ובמילים ברורות אני אבין אבל אני לא מבינה יללות ובכי..." גם אם כן הבנתי, כי אני לא מוכנה שזו תהיה צורת הדיבור שלה איתי. וגם רציתי שתלמד שיבבות ובכי לא יביאו אותה לשום תוצאה חיובית. יכולתי לחזור על זה 10 פעמים עד שהיא היתה מתרצה ומפסיקה לילל, ואם הבקשה היתה לגיטימית הייתי נותנת לה. אם לא - הייתי בכל זאת משבחת אותה על הבקשה היפה, ומסבירה למה אני לא נותנת לה את מה שביקשה. אם חזרה ליללות, הייתי חוזרת ל"אני מצטערת חמודה, לא מבינה אותך" וכו'.