InAnotherTime
New member
בית.
היי. רציתי לשתף.
הכרנו כשהייתי בת 18.
אני והוא זוג מקסים, אנחנו מסתדרים כל כך טוב, יש תקשורת מעולה, הזמן שלי איתו נגמר כל כך מהר, ואני רק מצפה לעוד, וזה הדדי.
פעם, באחת השיחות, הוא סיפר לי שהחלום שלו זה לגור בארה"ב. אמרתי לו שבחיים לא הייתי עוברת.
ישראל זה הבית שלי, בישראל יש את כל המשפחה שלי, חברי הילדות שלי, זה מה שאני מכירה.
הוא סיפר לי שהמשפחה שלו ניסתה לעבור לארה"ב כמה פעמים בעבר וזה נכשל בגלל הפן הבירוקרטי והכלכלי.
מבחינתו לגור בישראל זה סוג של פשרה.
אז לא לקחתי את השיחות האלה ברצינות. לא ייחסתי לזה חשיבות.
היינו ביחד באותה תקופה רק מספר חודשים, אבל לא ראיתי בו בתור האבא של הילדים שלי, לכן מבחינתי זה היה בסדר שיהיו לו דיעות שונות משלי בקשר לעתיד.
אחרי קשר של שנתיים, אני בת 20, בדיוק השתחררתי מצה"ל, הוא נפרד ממני.
הפרידה הזו נחתה עליי משום מקום. הוא פשוט בא אליי, ביום בהיר אחד, טען שאנחנו אנשים שונים, עם שאיפות, רצונות וחלומות שונים, והוא לא רוצה לוותר עליהם, ולא רוצה שאני אוותר על שלי.
הייתי שבורה. אהבתי אותו כל כך.
חזרנו אחרי מספר ימים. הוא אמר שהוא אוהב אותי ושהוא מצטער ושהוא היה שבור, ושהוא מבולבל ולא יודע במה לבחור, בחלומות שלו או בי.
ושאחרי מחשבה, הוא הבין שאני הרבה יותר חשובה לו.
חזרנו להיות ביחד.
מספר חודשים לאחר מכן, היה לנו ויכוח קטן, היום אני לא זוכרת אפילו על מה זה היה.
כחלק מהויכוח, הוא סיפר שהוא ויתר על הכל בשבילי, על החלום שלו לחיות בארה"ב.
לא הבנתי למה הוא מתכוון. זה קצת הפתיע אותי. 'מה זאת אומרת?', שאלתי אותו. לא ידעתי שהוא באמת ויתר על זה.
'החלטתי שאני לא אעבור לחו"ל, בשביל להיות איתך. מה חשבת?' הוא שאל.
'לא יודעת,' מלמלתי. 'חשבתי שזה הכל זמני. שאנחנו ביחד בשביל סתם. ואז יום אחד תקנה כרטיס טיסה, וביי'.
הוא חייך, ואמר 'לא טיפשונת, משחקים עם הציצי, לא עם הלב.'
'למה לא אמרת את זה עד עכשיו?' שאלתי, וקצת כעסתי.
'כי זה פשוט כואב כל כך לחשוב על זה...' הוא אמר ושנינו שתקנו.
לאחרונה ההורים שלו התחילו לחפור לו על חתונה, מה עם חתונה, מה עם חתונה.
והוא שיתף אותי בזה.
כל הנושא הזה, חתונה, היה מעין טאבו כל הזמן הזה, משהו שלא מדברים עליו.
ברור לשנינו שחתונה לא תהיה לפחות עד ששנינו לא נסיים ללמוד. ואנחנו רק בדרך, לכן לא היה טעם להעלות את הנושא. מקסימום לצחוק עליו.
'אני חייב לשאול אותך משהו.' הוא אמר לי אתמול.
'תשאל...'
'עד כמה את פטריוטית?'
'המון.' אמרתי לו. שוב הנושא הזה של ארצות הברית.
'פטריוטית מספיק כדי למות בעד ארצנו או כדי לברוח לארץ אחרת אם יש איום כזה או אחר?'
'לא יודעת. מה זה איום?'
'טילים, מתקיפים אותנו, נו, זה ישראל. זה לא מקום בטוח להיות בו.... חסר?'
'אין מקום בטוח לחיות בו.' שיננתי. 'אני לא יודעת, השאלה שלך מאוד קיצונית ופאסימית. קשה לי לחשוב על סיטואציה שבו אני אחליט לעזוב את הארץ. באופי שלי אני מאוד אדישה. אני לא יודעת על איזה איום אתה מדבר, כי אני לבטח אחשוב שזה שטויות. מן הסתם משפחה וקיום זה הדבר היותר חשוב, אבל אני לא מוצאת סיטואציה שבה אני ארגיש מספיק מאויימת כדי לעזוב את הבית שלי. אתה לא מרגיש שייכות לכאן, אז אתה לא מבין את זה. אבל בשבילי זה בית.'
הוא שתק. במשך הרבה זמן.
'לא התגובה שרצית לשמוע, הא?' אמרתי לו. הוא שתק. 'תקשיב, נמאס לי מזה. אתה צריך לבחור מה אתה רוצה. לחיות בחו"ל או להיות איתי. אבל תבחר כבר ותהיה שלם עם זה. תפסיק לשחק איתי. זה לא פייר.' אמרתי לו.
הוא שתק. 'אני לא משחק בך, אני בחרתי בך. את חשובה לי, אני לא רואה את עצמי בלעדייך. שאלתי את השאלות האלה כדי לדעת אם את איתי באותו הראש או לא. התגובה שלך הייתה מבלבלת, נכון. אבל אני שמח שאמרת מה שאמרת. כי השאלות שלי באמת היו קיצוניות. בסופו של דבר את אמרת שהמשפחה יותר חשובה לך מאשר האדמה, ואני שמח שזו הצורה שאת חושבת.'
פה זה נגמר. חיבוק לפני השינה, ונרדמים.
לא יודעת למה, זה עדיין מטריד אותי. לדעתי, מה שהוא שאל, זו לא שאלה נורמטיבית. הוא מחפש דרכים אולי כן לשכנע אותי לעזוב את הארץ הזו. פה אני מרגישה בטוחה ופה טוב לי, והוא לא.
אני נותנת לו את הלב שלי, את כל כולי, ומקבלת את שלו בחזרה. אבל אני מפחדת שיום בהיר אחד, הוא שוב יקום עם סוויטץ' בראש, ויחליט שהוא לא מסוגל להיות בישראל ויעזוב אותי.
זה לא הוגן. כל הגישושים שלו רק מביעים עד כמה הוא עדיין כמהה לחיות שם.
ואני לא יודעת... איך להתמודד עם זה.
היי. רציתי לשתף.
הכרנו כשהייתי בת 18.
אני והוא זוג מקסים, אנחנו מסתדרים כל כך טוב, יש תקשורת מעולה, הזמן שלי איתו נגמר כל כך מהר, ואני רק מצפה לעוד, וזה הדדי.
פעם, באחת השיחות, הוא סיפר לי שהחלום שלו זה לגור בארה"ב. אמרתי לו שבחיים לא הייתי עוברת.
ישראל זה הבית שלי, בישראל יש את כל המשפחה שלי, חברי הילדות שלי, זה מה שאני מכירה.
הוא סיפר לי שהמשפחה שלו ניסתה לעבור לארה"ב כמה פעמים בעבר וזה נכשל בגלל הפן הבירוקרטי והכלכלי.
מבחינתו לגור בישראל זה סוג של פשרה.
אז לא לקחתי את השיחות האלה ברצינות. לא ייחסתי לזה חשיבות.
היינו ביחד באותה תקופה רק מספר חודשים, אבל לא ראיתי בו בתור האבא של הילדים שלי, לכן מבחינתי זה היה בסדר שיהיו לו דיעות שונות משלי בקשר לעתיד.
אחרי קשר של שנתיים, אני בת 20, בדיוק השתחררתי מצה"ל, הוא נפרד ממני.
הפרידה הזו נחתה עליי משום מקום. הוא פשוט בא אליי, ביום בהיר אחד, טען שאנחנו אנשים שונים, עם שאיפות, רצונות וחלומות שונים, והוא לא רוצה לוותר עליהם, ולא רוצה שאני אוותר על שלי.
הייתי שבורה. אהבתי אותו כל כך.
חזרנו אחרי מספר ימים. הוא אמר שהוא אוהב אותי ושהוא מצטער ושהוא היה שבור, ושהוא מבולבל ולא יודע במה לבחור, בחלומות שלו או בי.
ושאחרי מחשבה, הוא הבין שאני הרבה יותר חשובה לו.
חזרנו להיות ביחד.
מספר חודשים לאחר מכן, היה לנו ויכוח קטן, היום אני לא זוכרת אפילו על מה זה היה.
כחלק מהויכוח, הוא סיפר שהוא ויתר על הכל בשבילי, על החלום שלו לחיות בארה"ב.
לא הבנתי למה הוא מתכוון. זה קצת הפתיע אותי. 'מה זאת אומרת?', שאלתי אותו. לא ידעתי שהוא באמת ויתר על זה.
'החלטתי שאני לא אעבור לחו"ל, בשביל להיות איתך. מה חשבת?' הוא שאל.
'לא יודעת,' מלמלתי. 'חשבתי שזה הכל זמני. שאנחנו ביחד בשביל סתם. ואז יום אחד תקנה כרטיס טיסה, וביי'.
הוא חייך, ואמר 'לא טיפשונת, משחקים עם הציצי, לא עם הלב.'
'למה לא אמרת את זה עד עכשיו?' שאלתי, וקצת כעסתי.
'כי זה פשוט כואב כל כך לחשוב על זה...' הוא אמר ושנינו שתקנו.
לאחרונה ההורים שלו התחילו לחפור לו על חתונה, מה עם חתונה, מה עם חתונה.
והוא שיתף אותי בזה.
כל הנושא הזה, חתונה, היה מעין טאבו כל הזמן הזה, משהו שלא מדברים עליו.
ברור לשנינו שחתונה לא תהיה לפחות עד ששנינו לא נסיים ללמוד. ואנחנו רק בדרך, לכן לא היה טעם להעלות את הנושא. מקסימום לצחוק עליו.
'אני חייב לשאול אותך משהו.' הוא אמר לי אתמול.
'תשאל...'
'עד כמה את פטריוטית?'
'המון.' אמרתי לו. שוב הנושא הזה של ארצות הברית.
'פטריוטית מספיק כדי למות בעד ארצנו או כדי לברוח לארץ אחרת אם יש איום כזה או אחר?'
'לא יודעת. מה זה איום?'
'טילים, מתקיפים אותנו, נו, זה ישראל. זה לא מקום בטוח להיות בו.... חסר?'
'אין מקום בטוח לחיות בו.' שיננתי. 'אני לא יודעת, השאלה שלך מאוד קיצונית ופאסימית. קשה לי לחשוב על סיטואציה שבו אני אחליט לעזוב את הארץ. באופי שלי אני מאוד אדישה. אני לא יודעת על איזה איום אתה מדבר, כי אני לבטח אחשוב שזה שטויות. מן הסתם משפחה וקיום זה הדבר היותר חשוב, אבל אני לא מוצאת סיטואציה שבה אני ארגיש מספיק מאויימת כדי לעזוב את הבית שלי. אתה לא מרגיש שייכות לכאן, אז אתה לא מבין את זה. אבל בשבילי זה בית.'
הוא שתק. במשך הרבה זמן.
'לא התגובה שרצית לשמוע, הא?' אמרתי לו. הוא שתק. 'תקשיב, נמאס לי מזה. אתה צריך לבחור מה אתה רוצה. לחיות בחו"ל או להיות איתי. אבל תבחר כבר ותהיה שלם עם זה. תפסיק לשחק איתי. זה לא פייר.' אמרתי לו.
הוא שתק. 'אני לא משחק בך, אני בחרתי בך. את חשובה לי, אני לא רואה את עצמי בלעדייך. שאלתי את השאלות האלה כדי לדעת אם את איתי באותו הראש או לא. התגובה שלך הייתה מבלבלת, נכון. אבל אני שמח שאמרת מה שאמרת. כי השאלות שלי באמת היו קיצוניות. בסופו של דבר את אמרת שהמשפחה יותר חשובה לך מאשר האדמה, ואני שמח שזו הצורה שאת חושבת.'
פה זה נגמר. חיבוק לפני השינה, ונרדמים.
לא יודעת למה, זה עדיין מטריד אותי. לדעתי, מה שהוא שאל, זו לא שאלה נורמטיבית. הוא מחפש דרכים אולי כן לשכנע אותי לעזוב את הארץ הזו. פה אני מרגישה בטוחה ופה טוב לי, והוא לא.
אני נותנת לו את הלב שלי, את כל כולי, ומקבלת את שלו בחזרה. אבל אני מפחדת שיום בהיר אחד, הוא שוב יקום עם סוויטץ' בראש, ויחליט שהוא לא מסוגל להיות בישראל ויעזוב אותי.
זה לא הוגן. כל הגישושים שלו רק מביעים עד כמה הוא עדיין כמהה לחיות שם.
ואני לא יודעת... איך להתמודד עם זה.
