תשובה
בג"צ 23/76 - אהובה נאווי נ' בית-הדין הרבני הגדול . פ"ד ל(2), 514. ======================================== פסיקת בי"ד רבני בעניני רכוש כשקבע שאין לחייב קבלת גט לתקציר - מאגר סביר בג"צ 23/76 אהובה נאווי נגד 1. בית-הדין הרבני הגדול לערעורים 2. בית-הדין הרבני האזורי, תל-אביב-יפו 3. יצחק נאווי בבית-המשפט העליון בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק [25.3.76, 18.1.76] לפני הנשיא ש' אגרנט, והשופטים מ' עציוני, מ' שמגר התנגדות לצו-על-תנאי מיום ט"ז בשבט תשל"ו (18.1.1976). י' בן-מנשה - בשם העותרת ; מ' בר שלטון ו-צ' סמוכה - בשם המשיב מס' 3 פ ס ק - ד י ן הנשיא (אגרנט) המשיב מס' 3 הגיש בבית-הדין הרבני האזורי בתל-אביב-יפו כתב-תביעה נגד אשתו, היא העותרת, בו ביקש לחייבה לקבל גט פיטורין וכן "לפסוק בשאלת הרכוש המשותף של הצדדים". בתחילת הדיון שם הסכימה העותרת להתגרש מהמשיב וממילא כי בית-הדין יפסוק בשאלת הרכוש המשותף שלהם, אך לאחר מכן חזרה בה מהסכמתה לגירושין ועמדה על כך, כי בית-הדין יפסוק בכל התביעות של המשיב. לאחר שמיעת טענות בעלי-הדין ועדויות אחדות, החליט בית-הדין הרבני האזורי לאמור : "(א) אין לחייב את האשה לקבל גט פטורין עקב הסכמתה הקודמת לגי- רושין, שממנה חזרה. (ב) אין בית הדין פוסק בענינים הכספיים שבין הצדדים, הואיל והם כרוכים לגירושין ....." המשיב מס' 3 ערער על פסק-דין זה לבית-הדין הרבני הגדול, והוא החליט כלהלן : "א. דוחים את הערעור לחייב כבר את המשיבה בגט. ב. מקבלים את הערעור בענין הרכוש של הצדדים ומחזירים את הנדון לבית הדין האזורי, לפסוק בשאלת הרכוש, בהתאם לבירורים שהיו לפניו, גם לפני שיינתן פסק דין בשאלת הגירושין." הצו-על-תנאי, שהוצא לפי עתירת העותרת, מופנה כלפי פסקה ב' בפסק-דינו של בית-הדין הרבני הגדול (המשיב מס' 2). טענתה היא שבית-הדין הרבני אינו מוסמך לפסוק בסכסוך הרכוש שבין הבעל והאשה בלי שיפסוק בתביעת הגירושין של הבעל. לדעתנו, טענה זו יש לה על מה שתסמוך. בית-הדין הרבני שואב את סמכותו לפסוק בעניני הרכוש של בעל ואשה, המתדיינים בפניו בקשר לסכסוך גירושין, מסעיף 3 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג-1953. כתוב שם : "הוגשה לבית דין רבני תביעת גירושין בין יהודים, אם על-ידי האשה ואם על ידי האיש, יהא לבית דין רבני שיפוט יחודי בכל ענין הכרוך בתביעת הגירושין ....." מטרת ההוראה הזאת היא להסמיך את בית-הדין הרבני מקום שענין כרוך או נכרך בתביעת הגירושין, שהגיש אחד מבני-הזוג כלפי השני, לפסוק בו, בענין זה, וזאת לשם "חיסול יעיל של יחסי בני-הזוג המתגרשים זה מזה" (ע"א 8/59, גולדמן נ' גולדמן, (- דוד גולדמן נ ג ד צפורה גולדמן : פד"י, כרך יג, ע' 1091 ,1085 ; פי"ם, כרך מ, ע' 316.), בע' 1091, ליד אות ג). נמצא, כי בעניננו, בו כרך הבעל בתביעתו לגירושין גם את תביעתו שבית-הדין יפסוק בשאלת הרכוש המשותף, לא היה בית-הדין מוסמך לפסוק בשאלה האחרונה, כל עוד לא פסק שהצדדים יתגרשו זה מזה. ראה דברי השופט זוסמן (כתארו אז) בענין בג"צ 2] ,155/65] (גורוביץ נ' בית-הדין הרבני האזורי, תל-אביב, בע' 18) : "מטרת העיקול היתה להבטיח את זכות המדור של האשה ומשהגישה האשה בקשתה לבית-הדין הרבני להבטחת זכויותיה, הרי כרכה את הענין בתביעת הגירושין התלויה ועומדת לפני בית-הדין. ואין צריך לומר שענין המדור, היינו זכות המגורים של האשה, הוא ענין ששעת בירורו בשעת בירור תביעת הגירושין." העולה מזה, ששגה בית-הדין הרבני הגדול בהחלטתו שבית-הדין הרבני יפסוק בשאלת הרכוש המשותף גם לפני שיפסוק בשאלת הגירושין. הנכון הוא שבית-הדין הרבני מוסמך לפסוק בשאלת הרכוש רק למקרה שיפסוק גירושין. יצויין, שלא מצאנו אחיזה בדיונים שהיו בבית-הדין הרבני האזורי לטענתו של בא- כוח המשיב מס' 3 כי האשה הסכימה שבית-הדין הרבני יפסוק בשאלת הרכוש בלי שיפסוק בשאלת הגירושין, או שהסכימה שהדיינים בבית-הדין הרבני האזורי יהיו בוררים לענין השאלה הראשונה. על-סמך האמור אנו עושים את הצו-על-תנאי לצו מוחלט. המשיב מס' 3 ישלם לעותרת הוצאות בסכום כולל של אלף לירות. ניתן היום, כ"ג באדר ב' תשל"ו (25.3.1976).