בירה ביום חורף
גבירותיי ורבותיי, אני מציגה בפניכם את הפיק החדש ביותר שלי:
בירה ביום חורף
היא הלכה במורד הרחוב הראשי בעיר ורידיאן. השעה הייתה כבר מאוחרת, וחוץ מכמה הומלסים או שיכורים ששרקו לה, לא היה איש ברחוב. אבל השיכורים וההומלסים תמיד שם, אז הם לא נחשבים. האם היא נחשבת? היא לא ידעה. לא היה לה זמן או כוח לחשוב על זה. היא המשיכה ללכת, האורות מהבהבים, כאילו מסמנים לה שאסור לה להיות שם, ושעליה לחזור למלון. היא הייתה עם אחיותיה במפגש של כל מאמני המכונים, והחליטה שלשבת בלובי של המלון בלילה שכזה זה סתם משעמם, אז היא יצאה לטייל. היא לא ידעה לאן מועדות פניה, וזה מה שעשה את הכל מעניין יותר. הרוח הקרה נשבה, והיא הדקה את מעילה הכבד סביב גופה. היא החליטה שקר מדיי עכשיו, וטיפות גשם כבר החלו לרדת. נראה כאילו השמיים בכו אתה. ´היום זה יהיה 13 שנים...´ היא חשבה לעצמה בייאוש. היא נעמדה במקומה ונשאה עיניה אל עבר שלט ניאון מהבהב: באר כן, זה בהחלט יתאים לה עכשיו; להטביע את צרותיה במשקה אלכוהולי, ולהתנדנד חזרה למלון, אולי לגמור אצל איזה סרסור בבית אפילו. כן, זה בהחלט יכול להיות לילה מעניין. היא ניערה את שיערה הג´ינג´י מהטיפות שהיו עליו ונכנסה פנימה. המקום היה כמעט ריק. זוג ישב ליד שולחן, וכמה שולחנות לידם ישבו כמה נערים בני 17 בערך, מקפיצים טקילות כאילו אין מחר. ליד הדלפק ישב בחור שמן ומקועקע, משוחח על משהו עם הברמן שניקה כוס עם מטלית. הברמן...הוא היה הבחור הכי חתיך שהיא אי פעם ראתה. היה לו שיער שחור פחם, קצר וקופץ לכל עבר. הוא היה גבוה וחסון, והרכיב משקפי שמש כהות. הוא הזכיר לה מישהו, אבל היא לא זכרה מי. ´לא!´ חשבה פתאום בבהלה. ´ יש רק חתיך אחד שאני מכירה! אחד! אבל עברו 13 שנים בלעדיו...´ היא שוב נאנחה. האם מותר לה לעזוב את העבר ולהמשיך לעתיד? היא בחורה צעירה עכשיו, כבר בת 27 שנים- לא נשואה, לא במערכת יחסים. ´כמה שאני פתטית...´ חשבה לעצמה בייאוש. בטח שהיא הייתה בכמה מערכות יחסים, אבל אף אחת מהן לא הייתה רצינית. היא התיישבה במרחק שני כסאות מהבחור השמן ונקשה באצבעותיה. "ברמן!" הברמן הפנה ראשו אליה. לולא הרכיב משקפי שמש כהים, היא הייתה יכולה לראות את עיניו הרחבות. הוא עמד ובהה בה לכמה שניות. היא הביטה למטה. היא לא לובשת מחשוף! אז על מה הוא מסתכל? "על מה אתה מסתכל?!" שאלה בעצבנות. "ס...סלחי לי, גברתי", הוא גמגם וניגש אליה. "להגיש לך משהו?" שאל. "תן לי בירה". אמרה. הוא הרים גבה. "איזו...בירה?" "אתה חירש?" שאלה, טון דיבורה קר. "ביקשתי בירה, אז תן לי!" "כן, אבל..." הוא הביט מסביב על המדפים עמוסי הבקבוקים. "יש לנו כ10 סוגי בירה כאן". "באמת?" היא הייתה מופתעת. בירה זו בירה, לא? למה צריך 10 סוגים? זה כמו סיגריות. היא שמעה אלפי פעמים את חברותיה מתווכחות איזה סוג הכי כדאי, ואילו היא מעולם לא ניסתה. ממה שהיא הצליחה להבין, "טוגפי כחול" זה הסוג החזק ביותר, ו"הגארידוס האדום" הקל ביותר. לדעתה, זה צריך להיות ההפך, אבל מילא. היא הביטה על מחירון הבירות, ובחרה בשם הראשון שראו עיניה. "תן לי בירת סרוליין". לעיר מולדתה יש בירה? מעניין מאוד... "אינני מופתע שבחרת בה..." מלמל וניגש למזוג. "אמרת משהו?" שאלה. "הא? הו...לא!" ענה במהירות והגיש לה את הכוס. "6 דולר, בבקשה". "כל כך יקר?" שאלה בפליאה ושלמה את הכסף. הברמן משך בכתפיו. "מיתון", ענה בפשטות. "זמנים קשים לכולנו..." ענתה ולגמה מהבירה. מי יכול היה לדעת שעיר מולדתה מייצרת בירה כל כך טובה? "אין כמו הבירות של סרוליין", אמרה בחיוך, הראשון שעלה על פניה מאז הבוקר. זה בכל זאת 13 שנים מאז... הברמן גיחך. "למען האמת, הבירה הזו מיוצרת בסאפרון". "מה? אז למה לא קוראים לה בירה סאפרון?" "אני יודע? כי הם החליטו שסרוליין זה שם יפה יותר". הוא ענה לה והמשיך להבריק כוסות. בעודה שותה, הרגישה הבחורה מישהו נוגע בזרועה. היא מייד הביטה לכיוונו וראתה את אותו איש שמן מחייך אליה בחיוך מרושע מעט. "היי, בובה", הוא אמר בקולו הצרוד והעבה, לנשימתו ריח חריף של וודקה. "בא לך לשלם לי על איזה משקה?" הוא קרץ. היא חשבה שהיא הולכת להקיא והתכוונה לסטור לאותו אדם, כששמעה את הברמן מדבר אליו בקול רגוע. קול שגרם לה להיות בעננים. ארג! מה קורה לה? אסור לה לחשוב ככה! במיוחד לא היום! "מספיק עם זה, בוב. קדימה, אני אתן לך עוד משקה על חשבון הבית אם תעזוב אותה בשקט". כמובן שאותו בוב הסכים מיד ואפילו עבר לשבת רחוק יותר ממנה. האם זה היה רק נדמה לה, או שהברמן באמת יצא להגנתה באותו רגע? הברמן ניגש אליה שוב. "את תצטרכי לסלוח לבוב. אשתו עזבה אותו לפני יומיים". "תן לי לנחש", היא אמרה בעוקצנות. "כי הוא שיכור עלוב ובוגדני?" הברמן צחק. ´יש לו חיוך מדהים...´ היא חשבה. לא! היא שוב מתחילה עם זה! צריך לחשוב על משהו אחר...דגים! כן! דגים זה טוב. "לא", אמר. "בגלל שהוא שיכור עלוב ובוגדני ו...מובטל כבר שנתיים". היא משכה בכתפיה ולגמה שוב מהבירה. "קרוב מספיק". באותו רגע, נכנס אדם נוסך לבר. הברמן חייך כשראה אותו. "מארק!" "היי!" הוא קרא. היא קיוותה שהוא גם ייקרא בשם הברמן, כדי שתדע את שמו. הוא לא לבש תג, משום מה. "מה המצב, אחי?" שאל אותו מארק. "מושכים", ענה הברמן בחיוך. "הרגיל?" "כן", ענה אותו מארק. "המחיר הרגיל?" הברמן הגיש לו קוקטייל. "המחיר על בכ25 סנט היום, למען האמת. "אחח...לעזאזל! אתה לא יכול לעשות לי הנחה? הבאתי את המחיר המדויק!" "טוב נו", ענה הברמן. "אבל רק בגלל שאתה חבר". הם המשיכו לדבר על הא ועל דא, בעוד הבחורה שותה מכוסה ובוהה בברמן. לאחר כחצי שעה, קם מארק, לחש משהו באוזנו של הברמן ועזב את המקום. "אז..." הברמן פנה אליה שוב. היא בדיוק סיימה את הכוס. "מה בחורה צעירה כמוך עושה בחור כזה בשעה כזו?" "מטביעה את צרותיי באלכוהול. הלא כולם?" שאלה בעוקצנות. "לאו דווקא". הוא ענה באותו טון. "אני כאן כדי לעבוד, הנערים שם חוגגים יום הולדת לחבר שלהם, והזוג שם חוגגים חודש". "אתה מכיר את כולם, אני רואה", אמרה ונתנה לו את הכוס הריקה. "בערך. כשעובדים פה שמונה שנים זה מה שקורה..." הוא ענה ונאנח. "כל כך הרבה זמן?" הופתעה. "ואתה לא מקבל העלאה או קידום?" "זו בסך הכל עבודה זמנית כדי שאוכל לשלם לקולג´ ", ענה. "אה כן? מה אתה לומד?" "פוקימונולוגיה". ענה בחיוך. "זה מזכיר לי- בעוד שבועיים אני צריך להגיש עבודה על הרגלי התזונה של הפיקאצ´ו המצוי". "זה בטח קשה..." אמרה בשקט. "תמזוג לי עוד", דרשה בנימוס. "דווקא לא. היה לי פיקאצ´ו כשהייתי צעיר יותר". הוא הגיש לה את הכוס המלאה מחדש. "באמת? מגניב...גם לחבר שלי היה". אמרה, עצב לפתע ממלא את עיניה. כנראה שהוא הבחין בזה, מפני ששאל "קרה משהו? למה נהיית לי עצובה פתאום?" "מפני ש..." התחילה. "עזוב, אני לא אטריד אותך עם צרותיי". היא שתתה את כל תכולת הכוס בלגימה אחת, ופניה האדימו מעט. "למה לא? זה מה שכולם עושים פה, וזה מה שהופך את העבודה הזו למעניינת". הוא אמר ומזג לעצמו קולה בתהליך. "אתה ברמן ואתה שותה קולה? כמה אירוני..." צחקקה ושיהקה. "שונא בירות וכאלה. יש להן טעם מר", הוא עיקם פרצופו. "ואת? את מתחילה לאבד את זה אחרי שתי כוסות". היא גיחכה.
גבירותיי ורבותיי, אני מציגה בפניכם את הפיק החדש ביותר שלי:
זה אחד הסיפורים היותר טובים שלך לפי דעתי. אבל כל כך הייתי מעדיף שמיסטי לא תחזור בסוף, זה יותר מתאים לאוירה של הסיפור.
