m i t a l y
New member
ביקור בצפון
היום נסענו, אני בעלי ובתנו הקטנה לביקור בבית אבי, שנמצא בקיבוץ בו חייתי עד לפני חצי שנה, כ-38 שנה. הביקור עם ההורים, המכרים, החברות וכל המתעניינים, היה נפלא, מתעניין, מחמיא ואפילו, אעז להגיד, מקנא (במיוחד כשהם שמעו במה אני עובדת...). הדבר היחידי שהעיב על הביקור היה ביקורה הנוסף של אחותי. היא באה עם שני ילדיה הקטנים - בן בן 6 וילדה בת שנתיים. אין שלום, אין להתראות, אין מה שלומך ובקיצור, כלום, התעלמות מוחלטת... באיזשהו שלב בעלי נסע עם אבי לאיזשהו סידור (שלא משנה מהו כרגע) ואני נשארתי עם בתנו הקטנה (בת שנתיים ו-10 חודשים) החלטתי לנסות להתקרב. בכל זאת... אנחנו נפגשות רק באירועים ושמחות משפחתיות, וכש"חילקו" ארוחת צהריים לילדים, התיישבתי לידה וליד בעלה. כשהתיקים עלי והאוכל של הקטנה בידיי, היא ביקשה לאכול דווקא את הגלידה. מה אעשה עם הלחמניה עם הנקניקיה? לא רציתי לזרוק כי חשבתי, אולי תרצה אותה אח"כ? החלטתי לשים אותה על הצלחת של בן ה-6 שהיתה ריקה כמעט לגמרי (וגם ככה אכלנו כמו "חורנים", על הדשא). הוא התרעם מיד, "לא נוח לי", "לא טוב לי" וכו' וכו' ואחותי מביטה ולא אומרת מילה. אמרתי לו שאני לא רוצה לשים את הליחמניה על הדשא. הוא לא נענה לי ונאלצתי להחזיק אותה ביד. אח"כ, כשקראו לגשת לבמה המרכזית, שעוד 10 דקות מתחיל המופע המרכזי, אמרתי לאחותי: "בואי נלך, נתפוס מקום טוב" אבל היא אמרה שהיא מעדיפה ללכת לחברות שלה. טוב. לקחתי את קטנתי, התיקים ואת עצמי והלכתי והתיישבתי במקום, בו קיוויתי שגם היא תבוא ותשב, על ידי, אבל לא, היא עברה ולא עצרה לשבת, ולא אכפת היה לה שאני יושבת לבדי. ואני שואלת, האם זו התנהגות נאותה? האם אני אמורה לחנך את הבן שלה? (למה היא לא התערבה? או לפחות עזרה?) בשבוע הבא הוזמנו למסיבת יום הולדת של הקטנה שלה ואני... במחשבה...
היום נסענו, אני בעלי ובתנו הקטנה לביקור בבית אבי, שנמצא בקיבוץ בו חייתי עד לפני חצי שנה, כ-38 שנה. הביקור עם ההורים, המכרים, החברות וכל המתעניינים, היה נפלא, מתעניין, מחמיא ואפילו, אעז להגיד, מקנא (במיוחד כשהם שמעו במה אני עובדת...). הדבר היחידי שהעיב על הביקור היה ביקורה הנוסף של אחותי. היא באה עם שני ילדיה הקטנים - בן בן 6 וילדה בת שנתיים. אין שלום, אין להתראות, אין מה שלומך ובקיצור, כלום, התעלמות מוחלטת... באיזשהו שלב בעלי נסע עם אבי לאיזשהו סידור (שלא משנה מהו כרגע) ואני נשארתי עם בתנו הקטנה (בת שנתיים ו-10 חודשים) החלטתי לנסות להתקרב. בכל זאת... אנחנו נפגשות רק באירועים ושמחות משפחתיות, וכש"חילקו" ארוחת צהריים לילדים, התיישבתי לידה וליד בעלה. כשהתיקים עלי והאוכל של הקטנה בידיי, היא ביקשה לאכול דווקא את הגלידה. מה אעשה עם הלחמניה עם הנקניקיה? לא רציתי לזרוק כי חשבתי, אולי תרצה אותה אח"כ? החלטתי לשים אותה על הצלחת של בן ה-6 שהיתה ריקה כמעט לגמרי (וגם ככה אכלנו כמו "חורנים", על הדשא). הוא התרעם מיד, "לא נוח לי", "לא טוב לי" וכו' וכו' ואחותי מביטה ולא אומרת מילה. אמרתי לו שאני לא רוצה לשים את הליחמניה על הדשא. הוא לא נענה לי ונאלצתי להחזיק אותה ביד. אח"כ, כשקראו לגשת לבמה המרכזית, שעוד 10 דקות מתחיל המופע המרכזי, אמרתי לאחותי: "בואי נלך, נתפוס מקום טוב" אבל היא אמרה שהיא מעדיפה ללכת לחברות שלה. טוב. לקחתי את קטנתי, התיקים ואת עצמי והלכתי והתיישבתי במקום, בו קיוויתי שגם היא תבוא ותשב, על ידי, אבל לא, היא עברה ולא עצרה לשבת, ולא אכפת היה לה שאני יושבת לבדי. ואני שואלת, האם זו התנהגות נאותה? האם אני אמורה לחנך את הבן שלה? (למה היא לא התערבה? או לפחות עזרה?) בשבוע הבא הוזמנו למסיבת יום הולדת של הקטנה שלה ואני... במחשבה...
