ביקורת על Brave New World
כן, אני מעריץ את מיידן זמן רב. כן, ברייב יצא לפני חמש שנים ואני יודע שזה באיחור, אבל לא יכולתי שלא לכתוב את דעותי על ברייב, כמו שעשיתי על דאנס. מיידן חוזרים בשנת 1999 בהרכב מלא של שלושה גיטריסטים, כולל הסולן האגדי, ברוס דיקינסון, בשביל להוציא בשנת 2000 את Brave New World. כשאוהדי מיידן למיניהם, שמעו על האיחוד, הם לא היו סקפטים. הם ידעו מההתחלה, שכשברגע שדיקינסון וסמית' חוזרים, דברים טובים יצאו. מיידן הם אגדה שנשמרת לעד, כך שהיה ברור שהם לא הולכים להעלם, חלילה, מן העולם הזה. אז כן, מיידן לא הוציאו את הדיסקים הכי טובים שלהם, מאז Seventh Son ולמרות זאת, אלבומים כמו Fear Of The Dark, השאירו את חותמם עם קלאסיקות כמו השיר Fear Of The Dark, From Here To Eternity Tailgunner ועוד. אז כן, השירים לא היו משובחים כמו שמיידן ידעו להוציא כשסמית' היה חבר בלהקה, אבל הם עדין קלאסיקות. אני חושב שה"התדרדרות" האמיתית הייתה בתקופת בלייז. אין מה לעשות. ככה זה כשאתה מאבד את אחד הסמלים החשובים של הלהקה. אבל כשאדריאן וברוס הודיעו יחדיו על חזרתם, לא היה צל של ספק שמיידן חוזרים ובגדול. השאלה הייתה, כמובן, איך. הרי למיידן סאונד קלאסי איכותי של שנות השמונים ואינו כל כך תואם לעידן המטאל של היום שהוא הרבה יותר כבד ואגרסיבי. אבל מיידן ידעו לעשות את הדבר הנכון באלבום החדש: הם הצליחו לשמור על סגנון המוסיקה הייחודי והקלאסי שלהם, ובמקביל, הצליחו שלא להיות מיושנים מדי. ברייב הוא אלבום יוצא דופן מבחינת איך שהגיטרות של מיידן נשמעות. הדיסטורשן שונה וזה פשוט נשמע אחרת. בלי שום קשר, אפשר לזהות, לדעתי, לפי שמיעה, שבירץ' בכלל לא מעורב בהפקה של הדיסק הזה. באלבום הזה אנחנו עדים לחזרה לשורשים מצד ברוס מבחינה מוסיקלית. עד לתקופת seventh son ברוס היה שר באוקטבות הגבוהות במיוחד שלו עם קול נקי אך גם אגרסיבי. אבל החל מ no prayer for the dying והלאה, היינו עדים לשינוי רציני בסגנון השירה של ברוס שהתאפיין בצווחות יותר מאשר בשירה עצמה. לעומת זאת, ברוס חוזר לשורשים שלו בברייב כשהוא שר מדהים יחסית לגילו. אז כן, הקול שלו נעשה יותר זקן שכזה, אך מבחינת יכולות, לדעתי הוא מציג את יכולת השירה הגבוהה ביותר שהוא הציג, בהתאם לתנאים. מבחינת הגיטריסטים, לא תמיד ברור לי בשביל מה גרס קיים. למרות שהוא פקטור משמעותי בכתיבת שירים ובחיים לא הייתי מוציא אותו מהלהקה, זה נדמה כאילו הוא נועד בשביל לעשות סולואים או להצטרף לסולואים של ברוס. The Wicker Man- אין דרך יותר טובה לפתוח את המילניום ולחזור בגדול עם אחד הריפים מהגניבים ביותר ששמעתי. אדריאן הבין את מודרניזציה המוסיקלית שמיידן חייבים לעבור בהתאם לתקופה, ולפיכך הוא נותן פתיחה כבדה שבעצם מהווה יריית הפתיחה לעתיד טוב יותר. השיר עצמו מעולה. ברוס שר מדהים ואדריאן דופק סולו איכותי ביותר (יו אני מת עליו). קשה קצת להבין איפה דייב וגרס נכנסים מאחר שגם כמלודיק, הם לא ממש פקטור. 9/10. The Ghost Of The Navigator- אחד הטובים ביותר שמיידן הוציאו בניצוחו של גרס. אני חייב להודות שגרס הוציא פה שיר שהוא מקורי יחסית ליצירותיו הקודמות. זה שיר שבאמת מאחד את שלושת הגיטריסים שמנצחים על הים עם עבודת גיטרות מרשימה. אהבתי את הסקרצ'ים שסמית עושה ברקע הבתים. אפילו הסולו של גרס מוצא חן בעיני ואינו נשמע כל כך מסורבל ומבולגן. 10/10 Brave New World- הביקורות על דייב נכונות: הוא לא כותב הרבה שירים. אך ברגע שהוא כן מחליט לעשות זאת, הוא כותב נפלא. למרות שביסודו הוא נורא פשוט, סה"כ הוא גם דיי קליט. נורא אהבתי את הסולו של דייב ואת הסולו מעבר של גרס. אני חושב שבסה"כ יצא הרבה טוב מהשיר הזה שרק ממשיך את הרכבת הרים המטורפת הזו, עד לשיר הבא. 10/10 Blood Brothers- אךךךךךךך, מה יש לי להגיד על השיר הזה.עוד אפיקה חצי מלודית חצי כבדה, מבית היוצר של מיידן. רק כשהפעם, בדומה ל Wasting Love, היא לא טובה. כל האפקידות הללו התחילו עם Afraid To Shoot Strangers והמשיכו עם Wasting Love ו The clansman. הוא לא מקורי, הוא לא מחדש, היא טיפה הומואי אפילו,ובקיצור הוא סתמי. אבל כל זאת, זה שיר מבית היוצר של סטיב, שמבחינה מוסיקלית הוא בסך הכל טוב. אבל אנחנו מכירים את סטיב. והוא יכול לכתוב הרבה יותר מעניין מזה. 7/10 The Mercenary- והנה אנחנו ממשיכים בצניחה . אחד השירים היותר סתמיים ששמעתי ממיידן. הוא ממש קליט ואני נוטה שלזמזם אותו יותר מדי פעמים, אבל הוא סתמי וגם לא מקורי. נראה לי שהם פשוט לא ידעו מה הם עושים עם השיר הזה כך כשבמשך דקה וחצי כל מה שהם שרים זה "no where to run..." ו "show them no fear". קליט, נחמד אבל סתמי ולא מקורי. אה כן ותסבירו לי משהו אחד. למה גרס לא מבצע בשיר שהוא בעצמו כתב!?!?!?!?!?!?!?!?!?!?! 7.5/10 Dream Of mirrors- הופה! הרכבת תוקנה ועכשיו היא יוצאת לדרך! עוד אפיק של איירון מיידן רק כשהפעם, לא כמו קודמו בדיסק זה, הוא טוב. הווא מפתיע וקליט. הוא פלצני מדי והוא מעניין. כל המלודה הקודמת לפריצה האגרסיבית של הבית, מגרה אותנו לשמוע את כל הפאקינג מליון דקות של השיר הזה. ברוס, כרגיל, מציג יכולת שירה גבוהה מאוד. הבחור מצויין. הקול שלו כל כך נקי ומרגש . 9/10 The Fallen Angel- מי שמכיר את מיידן, יכל להשבע שהוא שומע את Montsegur (מ D.O.D) כשהוא הקשיב לשיר הזה. ריפים באמת טובים ועבודת גיטרות כבדה ומרשימה של שלושת הגיטריסטים. במיוחד של סמית', כותב השיר. תמיד כשסמית' כותב שירים, הוא יודע להציג את עצמו את היכולות שלו, הכי טוב משלושת הגיטריסטים, מה שלא קורה תמיד כשגרס כותב שירים. סולו מרשים אך לטעמי, הפזמו ן קצת הורס. 8/10 The Nomad- אוקיי, כשילד קטן מקבל איזה רובוטריק מגניב וקטלני מה הוא יגיד? "גדול!!! ענק!!! אדיר!!!" בהחלט כן. אני מת על המוריי הזה. פשוט שיר אדיר. כבד ואיכותי. ככה צריכים מיידן להשמע בשנים אלו! הם משתבחים עם הזמן. מצטער שאין לי מספיק זיון שכל על השיר הזה, אבל הוא פשוט מעולה. 10/10 The Thin Line Between Love And Hate- דומה מאוד ל Age Of Innocence . שיר ארוך אבל בסה"כ דיי טוב. הוא לא נופל מקודמיו בכך שהוא כבד וקליט. מאוד אהבתי את הפתיחה. חבל שההמשך פחות טוב. אבל בסה"כ שיר מגניב. איזה באסה זה להגיד את השם הא? 8/10 הרבה חושבים שברייב אלבום מעולה, אך יש כשאלה שהתאכזבו מהעובדה שמיידן יכלו לכתוב טוב יותר מזה. אישית, אני חושב שהם עמדו בציפיות מהם ותחת לחץ באמת הוציאו אלבום טוב. לא מהכי טובים שלהם, אבל בהחלט עומד בסטנדרטים שלי. שלוש שנים אחרי הם יפיקו את הלקחים מהאלבום הזה ויוציאו את אחד האלבומים הכי טובים שלהם : Dance Of Death.
כן, אני מעריץ את מיידן זמן רב. כן, ברייב יצא לפני חמש שנים ואני יודע שזה באיחור, אבל לא יכולתי שלא לכתוב את דעותי על ברייב, כמו שעשיתי על דאנס. מיידן חוזרים בשנת 1999 בהרכב מלא של שלושה גיטריסטים, כולל הסולן האגדי, ברוס דיקינסון, בשביל להוציא בשנת 2000 את Brave New World. כשאוהדי מיידן למיניהם, שמעו על האיחוד, הם לא היו סקפטים. הם ידעו מההתחלה, שכשברגע שדיקינסון וסמית' חוזרים, דברים טובים יצאו. מיידן הם אגדה שנשמרת לעד, כך שהיה ברור שהם לא הולכים להעלם, חלילה, מן העולם הזה. אז כן, מיידן לא הוציאו את הדיסקים הכי טובים שלהם, מאז Seventh Son ולמרות זאת, אלבומים כמו Fear Of The Dark, השאירו את חותמם עם קלאסיקות כמו השיר Fear Of The Dark, From Here To Eternity Tailgunner ועוד. אז כן, השירים לא היו משובחים כמו שמיידן ידעו להוציא כשסמית' היה חבר בלהקה, אבל הם עדין קלאסיקות. אני חושב שה"התדרדרות" האמיתית הייתה בתקופת בלייז. אין מה לעשות. ככה זה כשאתה מאבד את אחד הסמלים החשובים של הלהקה. אבל כשאדריאן וברוס הודיעו יחדיו על חזרתם, לא היה צל של ספק שמיידן חוזרים ובגדול. השאלה הייתה, כמובן, איך. הרי למיידן סאונד קלאסי איכותי של שנות השמונים ואינו כל כך תואם לעידן המטאל של היום שהוא הרבה יותר כבד ואגרסיבי. אבל מיידן ידעו לעשות את הדבר הנכון באלבום החדש: הם הצליחו לשמור על סגנון המוסיקה הייחודי והקלאסי שלהם, ובמקביל, הצליחו שלא להיות מיושנים מדי. ברייב הוא אלבום יוצא דופן מבחינת איך שהגיטרות של מיידן נשמעות. הדיסטורשן שונה וזה פשוט נשמע אחרת. בלי שום קשר, אפשר לזהות, לדעתי, לפי שמיעה, שבירץ' בכלל לא מעורב בהפקה של הדיסק הזה. באלבום הזה אנחנו עדים לחזרה לשורשים מצד ברוס מבחינה מוסיקלית. עד לתקופת seventh son ברוס היה שר באוקטבות הגבוהות במיוחד שלו עם קול נקי אך גם אגרסיבי. אבל החל מ no prayer for the dying והלאה, היינו עדים לשינוי רציני בסגנון השירה של ברוס שהתאפיין בצווחות יותר מאשר בשירה עצמה. לעומת זאת, ברוס חוזר לשורשים שלו בברייב כשהוא שר מדהים יחסית לגילו. אז כן, הקול שלו נעשה יותר זקן שכזה, אך מבחינת יכולות, לדעתי הוא מציג את יכולת השירה הגבוהה ביותר שהוא הציג, בהתאם לתנאים. מבחינת הגיטריסטים, לא תמיד ברור לי בשביל מה גרס קיים. למרות שהוא פקטור משמעותי בכתיבת שירים ובחיים לא הייתי מוציא אותו מהלהקה, זה נדמה כאילו הוא נועד בשביל לעשות סולואים או להצטרף לסולואים של ברוס. The Wicker Man- אין דרך יותר טובה לפתוח את המילניום ולחזור בגדול עם אחד הריפים מהגניבים ביותר ששמעתי. אדריאן הבין את מודרניזציה המוסיקלית שמיידן חייבים לעבור בהתאם לתקופה, ולפיכך הוא נותן פתיחה כבדה שבעצם מהווה יריית הפתיחה לעתיד טוב יותר. השיר עצמו מעולה. ברוס שר מדהים ואדריאן דופק סולו איכותי ביותר (יו אני מת עליו). קשה קצת להבין איפה דייב וגרס נכנסים מאחר שגם כמלודיק, הם לא ממש פקטור. 9/10. The Ghost Of The Navigator- אחד הטובים ביותר שמיידן הוציאו בניצוחו של גרס. אני חייב להודות שגרס הוציא פה שיר שהוא מקורי יחסית ליצירותיו הקודמות. זה שיר שבאמת מאחד את שלושת הגיטריסים שמנצחים על הים עם עבודת גיטרות מרשימה. אהבתי את הסקרצ'ים שסמית עושה ברקע הבתים. אפילו הסולו של גרס מוצא חן בעיני ואינו נשמע כל כך מסורבל ומבולגן. 10/10 Brave New World- הביקורות על דייב נכונות: הוא לא כותב הרבה שירים. אך ברגע שהוא כן מחליט לעשות זאת, הוא כותב נפלא. למרות שביסודו הוא נורא פשוט, סה"כ הוא גם דיי קליט. נורא אהבתי את הסולו של דייב ואת הסולו מעבר של גרס. אני חושב שבסה"כ יצא הרבה טוב מהשיר הזה שרק ממשיך את הרכבת הרים המטורפת הזו, עד לשיר הבא. 10/10 Blood Brothers- אךךךךךךך, מה יש לי להגיד על השיר הזה.עוד אפיקה חצי מלודית חצי כבדה, מבית היוצר של מיידן. רק כשהפעם, בדומה ל Wasting Love, היא לא טובה. כל האפקידות הללו התחילו עם Afraid To Shoot Strangers והמשיכו עם Wasting Love ו The clansman. הוא לא מקורי, הוא לא מחדש, היא טיפה הומואי אפילו,ובקיצור הוא סתמי. אבל כל זאת, זה שיר מבית היוצר של סטיב, שמבחינה מוסיקלית הוא בסך הכל טוב. אבל אנחנו מכירים את סטיב. והוא יכול לכתוב הרבה יותר מעניין מזה. 7/10 The Mercenary- והנה אנחנו ממשיכים בצניחה . אחד השירים היותר סתמיים ששמעתי ממיידן. הוא ממש קליט ואני נוטה שלזמזם אותו יותר מדי פעמים, אבל הוא סתמי וגם לא מקורי. נראה לי שהם פשוט לא ידעו מה הם עושים עם השיר הזה כך כשבמשך דקה וחצי כל מה שהם שרים זה "no where to run..." ו "show them no fear". קליט, נחמד אבל סתמי ולא מקורי. אה כן ותסבירו לי משהו אחד. למה גרס לא מבצע בשיר שהוא בעצמו כתב!?!?!?!?!?!?!?!?!?!?! 7.5/10 Dream Of mirrors- הופה! הרכבת תוקנה ועכשיו היא יוצאת לדרך! עוד אפיק של איירון מיידן רק כשהפעם, לא כמו קודמו בדיסק זה, הוא טוב. הווא מפתיע וקליט. הוא פלצני מדי והוא מעניין. כל המלודה הקודמת לפריצה האגרסיבית של הבית, מגרה אותנו לשמוע את כל הפאקינג מליון דקות של השיר הזה. ברוס, כרגיל, מציג יכולת שירה גבוהה מאוד. הבחור מצויין. הקול שלו כל כך נקי ומרגש . 9/10 The Fallen Angel- מי שמכיר את מיידן, יכל להשבע שהוא שומע את Montsegur (מ D.O.D) כשהוא הקשיב לשיר הזה. ריפים באמת טובים ועבודת גיטרות כבדה ומרשימה של שלושת הגיטריסטים. במיוחד של סמית', כותב השיר. תמיד כשסמית' כותב שירים, הוא יודע להציג את עצמו את היכולות שלו, הכי טוב משלושת הגיטריסטים, מה שלא קורה תמיד כשגרס כותב שירים. סולו מרשים אך לטעמי, הפזמו ן קצת הורס. 8/10 The Nomad- אוקיי, כשילד קטן מקבל איזה רובוטריק מגניב וקטלני מה הוא יגיד? "גדול!!! ענק!!! אדיר!!!" בהחלט כן. אני מת על המוריי הזה. פשוט שיר אדיר. כבד ואיכותי. ככה צריכים מיידן להשמע בשנים אלו! הם משתבחים עם הזמן. מצטער שאין לי מספיק זיון שכל על השיר הזה, אבל הוא פשוט מעולה. 10/10 The Thin Line Between Love And Hate- דומה מאוד ל Age Of Innocence . שיר ארוך אבל בסה"כ דיי טוב. הוא לא נופל מקודמיו בכך שהוא כבד וקליט. מאוד אהבתי את הפתיחה. חבל שההמשך פחות טוב. אבל בסה"כ שיר מגניב. איזה באסה זה להגיד את השם הא? 8/10 הרבה חושבים שברייב אלבום מעולה, אך יש כשאלה שהתאכזבו מהעובדה שמיידן יכלו לכתוב טוב יותר מזה. אישית, אני חושב שהם עמדו בציפיות מהם ותחת לחץ באמת הוציאו אלבום טוב. לא מהכי טובים שלהם, אבל בהחלט עומד בסטנדרטים שלי. שלוש שנים אחרי הם יפיקו את הלקחים מהאלבום הזה ויוציאו את אחד האלבומים הכי טובים שלהם : Dance Of Death.
