ביקורים

ביקורים

ביום רביעי הייתי אצל חברה שנסיתה להתאבד
לאחרונה שלוש חברות שלי ניסו להתאבד
אצל אחת עדיין לא היה לי אומץ להיות
אצל אחת הייתי
השלישית במחלקה סגורה
חשבתי על זה רבה לפני שבאתי
לקחתי חבר קרוב
ראיתי אותה היא ישבה על המיטה שלה ורבה עם אמא שלה
והיא ראתה אותנו לחייכה אבל היה אפשר לראות שהחיוך שלה מסתיר הרבה חושך
ניסנו להתהג כרגיל כיאלו היא עברה תאונה ואנחנו באים לעודד אותה
היא סיפרה שהאוכל נורא
שלא נותנים לה את הטלפון אז היא מאוחר בלימודים
הוא שיתף על החיים שלו (החבר) ואני רוב הזמן שתקתי
באמת לא ידעתי מה לומר ניסיתי גם לשתף
בסוף חיכיתי על ספל בחוץ עם קפה מגעיל מאחת המכונות שם
כשהוא יצא הוא שאל מה קרה ולא יכולתי להגיב אמרתי לו שאני רוצה הביתה וזהו
כל התמודדת הייתה קשה
וחשבתי עליה כל הזמן שבטח לה קשה והיא צריכה בטח משהו יציב בחיים שלה
לא כמוני כי אני לא יציבה ואני יפיל אותה בזמן שהיא צריכה תמיכה
בחמישי נסעתי שוב הפעם עם חברה
שוב שתקתי
שוב אותם שיחות
שוב הספל
ושוב הביתה בלי שום תשבות
ואני נשארתי תהה איך זה שאני לא מסוגלת לעזור לחברה כשהיא צריכה אותה
אני לא מבינה איך זה שלוש חברות שלי ניסו לסיים את חייהם ואני לא שם כדי לעזור להן לחזור מין המתים..
 
דאגה לחברות

היי יקירתי,
מרגש כל כך לראות את הדאגה שלך ואת האכפתיות כלפי חברותיך.
מהכתיבה שלך נשמע שהאכפתיות הזו גוררת גם משקל כבד ותחושת אשמה על כך שאת "לא מסוגלת לעזור".
אני חושבת שאת צריכה לזכור שאת בסך הכל נערה, נערה שיש לה דאגות משלה וצרכים משלה. את לא יכולה (ולא אמורה) להציל את העולם לבדך.
תצטרכי לזכור שחברות שלך לא לבד, יש מערך שלם מאחוריהן. הורים, יועצים, צוות עובדים סוציאליים, פסיכולוגים ופסיכיאטרים. הן בידיים טובות...
אני שומעת שהמפגש עם החברות לא קל לך. הוא מעלה אצלך תחשות קשות ואולי אפילו מציף כאבים וצלקות מהעולם שלך. אני צודקת?

איתך

נויה
 
למעלה