בין מתח לרגיעה
חם באשדוד. חפ תרתי משמע. היה ממש חמסין. והגזרה התחממה. לכאורה ההתנהלות כמידי שישבת. אבל משהו בפנים, כאילו מישהו דרך בי קפיץ של שעון מעורר, מתקתקת את סדר היום... ובמקרה של אזעקה אני אגיב חד ומהר. ובכל זאת, המתח הזה מקפיץ את הנשמה. ואולי מבורך האלצהיימר שלא מלחיץ את אמא הגראדים באשקלון או חיסול בכיר בחמאס. טיגנתי את השניצלית, בדיוק כמו שאמא אוהבת. את הראשון הנחתי על הצלחת קיררתי וחתכתי קטן קטן. סגרתי את האש מהסיר עם התבשיל והלכתי לחדרה. היא היתה במתח אלצהיימרי, עסוקה במלחמת הקיום שלה התעוררה עם כעס ששה אלי קרב. " איפה אני?" היא צועקת. אני מרגיעה. בדרך כלל הדאגה שלי מתרכזת בניקוי והחלפת הטיטול, עכשיו אני דרוכה. שמא תתחיל אזעקה כשהיא חצי עירומה עם ישבן לא נקי, והיא.... לא מענין אותה כלום זולת הפחד ליפול מהמיטה. לא מבינה שהיא באמצע המיטה, מצד אחד קיר ומצד שני אני לה חומת מגן. "למנוע" נפילה היא מצליבה רגליה כמו בורג וסוגרת אותם. עכשיו לכי ותכניסי פנימה מטלית לחה ותנגבי את נוזל הגדולים.... אני לחוצה, רק שלא נחטוף גראד במצב כזה. בסופו של דבר היא מתרצה ונותנת לידיי אמונות המלאכה לנקותה ולהלבישה בנקי. אני מושיבה אותה על המיטה. היא בפאניקה שלא ליפול. לא נותנת לי להרימה. אני מדברת איתה רכות ובפנים לבה רותחת. החשש שתתחיל אזעקה בעודי עלי. אני מרימה אותה היא נאחזת בידי כאילו היו קרנות המזבח מקפלת רגלים ובכך כאילו מוסיפה לכובדה. במאמץ אני מושיבה אותה בכסא. עברנו בשלום. באוכל, אני מאכילה אותה. אני מנסה לסדר עסקים כרגיל, מזייפת כרגיל נעימות שבת. אולי אי שם בפאתי הרצועה מישהו כורע על הארץ מתפלל לאלוהיו להצלחת הירי. גם אני מתפללת לשקט. האין זה אותו אל? האל שברא את בני האדם שבראו גראדים וכיפת ברזל? אני אוכלת ומאכילה. המתח עצום, בכל רגע יכולה להפר את שלוות הארוחה יללה אדומה. אני אומרת לעצמי שאם תתחיל אזעקה אני במהירות אבל לא בלחץ אוביל את אמא מהמטבח למסדרון הנחשב, באין ממ"ד, בטוח יותר. העיקר לא להבהיל אותה כדי שהביס שבפיה לא יחנוק אותה. שלא תעשה חלילה מהבהלה אספירציה. יושבות, אוכלות, מחזיקה את ידה, מוזגת שתיה. כל רחש קטן מעלה את הדופק, היא אדישה לרעשים מבחוץ אבל דרוכה מאוד לכל שיעול שלי לא צפוי שמקפיץ ומרגיז אותה. אני מקרינה שלווה אבל הברומטר האימהי שלה, שטרם האלצהיימר אכל בו, חש את עצבנותי ואף היא נעשית עצבנית. ואולי זה בכלל בגלל שהיא חולת אלצהיימר כי לפתע היא מדברת אלי בטון כועס ובצורה פוגענית. עכשיו היא יושבת רגועה מול הטלוויזיה לא בטוח אם זוכרת איפה היא אבל זוכרת גם זוכרת שעוד מעט היא צריכה לקבל את הקפה שלה.... שיהיה סוף שבוע רגוע...אמן!!!!!
חם באשדוד. חפ תרתי משמע. היה ממש חמסין. והגזרה התחממה. לכאורה ההתנהלות כמידי שישבת. אבל משהו בפנים, כאילו מישהו דרך בי קפיץ של שעון מעורר, מתקתקת את סדר היום... ובמקרה של אזעקה אני אגיב חד ומהר. ובכל זאת, המתח הזה מקפיץ את הנשמה. ואולי מבורך האלצהיימר שלא מלחיץ את אמא הגראדים באשקלון או חיסול בכיר בחמאס. טיגנתי את השניצלית, בדיוק כמו שאמא אוהבת. את הראשון הנחתי על הצלחת קיררתי וחתכתי קטן קטן. סגרתי את האש מהסיר עם התבשיל והלכתי לחדרה. היא היתה במתח אלצהיימרי, עסוקה במלחמת הקיום שלה התעוררה עם כעס ששה אלי קרב. " איפה אני?" היא צועקת. אני מרגיעה. בדרך כלל הדאגה שלי מתרכזת בניקוי והחלפת הטיטול, עכשיו אני דרוכה. שמא תתחיל אזעקה כשהיא חצי עירומה עם ישבן לא נקי, והיא.... לא מענין אותה כלום זולת הפחד ליפול מהמיטה. לא מבינה שהיא באמצע המיטה, מצד אחד קיר ומצד שני אני לה חומת מגן. "למנוע" נפילה היא מצליבה רגליה כמו בורג וסוגרת אותם. עכשיו לכי ותכניסי פנימה מטלית לחה ותנגבי את נוזל הגדולים.... אני לחוצה, רק שלא נחטוף גראד במצב כזה. בסופו של דבר היא מתרצה ונותנת לידיי אמונות המלאכה לנקותה ולהלבישה בנקי. אני מושיבה אותה על המיטה. היא בפאניקה שלא ליפול. לא נותנת לי להרימה. אני מדברת איתה רכות ובפנים לבה רותחת. החשש שתתחיל אזעקה בעודי עלי. אני מרימה אותה היא נאחזת בידי כאילו היו קרנות המזבח מקפלת רגלים ובכך כאילו מוסיפה לכובדה. במאמץ אני מושיבה אותה בכסא. עברנו בשלום. באוכל, אני מאכילה אותה. אני מנסה לסדר עסקים כרגיל, מזייפת כרגיל נעימות שבת. אולי אי שם בפאתי הרצועה מישהו כורע על הארץ מתפלל לאלוהיו להצלחת הירי. גם אני מתפללת לשקט. האין זה אותו אל? האל שברא את בני האדם שבראו גראדים וכיפת ברזל? אני אוכלת ומאכילה. המתח עצום, בכל רגע יכולה להפר את שלוות הארוחה יללה אדומה. אני אומרת לעצמי שאם תתחיל אזעקה אני במהירות אבל לא בלחץ אוביל את אמא מהמטבח למסדרון הנחשב, באין ממ"ד, בטוח יותר. העיקר לא להבהיל אותה כדי שהביס שבפיה לא יחנוק אותה. שלא תעשה חלילה מהבהלה אספירציה. יושבות, אוכלות, מחזיקה את ידה, מוזגת שתיה. כל רחש קטן מעלה את הדופק, היא אדישה לרעשים מבחוץ אבל דרוכה מאוד לכל שיעול שלי לא צפוי שמקפיץ ומרגיז אותה. אני מקרינה שלווה אבל הברומטר האימהי שלה, שטרם האלצהיימר אכל בו, חש את עצבנותי ואף היא נעשית עצבנית. ואולי זה בכלל בגלל שהיא חולת אלצהיימר כי לפתע היא מדברת אלי בטון כועס ובצורה פוגענית. עכשיו היא יושבת רגועה מול הטלוויזיה לא בטוח אם זוכרת איפה היא אבל זוכרת גם זוכרת שעוד מעט היא צריכה לקבל את הקפה שלה.... שיהיה סוף שבוע רגוע...אמן!!!!!
