בין כואב לטוב
אני מתחיל בנסיעה הביתה,
אורות המכוניות נראים לי בהירים מהרגיל. אני לא יודע לומר אם זו ירושלים עם הצלילות הבלתי מתפשרת שלה,
אם איכות ההוויה שתמיד נדמית לי ברמה אחת גבוהה יותר, או שזה פשוט אני.
אני מרגיש שאני בוער.
קצוות העצבים שלי חשופים לחלוטין.
הידיים שלי רותחות, מהחבלים.
קשה לי קצת להסביר, גם עכשיו, גם לעצמי.
זה בטח איפה שהוא באמצע. בין כאן של לפני, לכאן של אחרי.
בין התיק עם החבלים ו"הזרות" הנעימה, לאינטימיות הסוחפת, וכל הדרך חזרה.
לא יודע למה, אבל אני נזהר הפעם במיוחד. המיקום הראשוני של החבל לא מדויק, זה לא טוב לה. אז אני מניח את החבל גבוה מדי, "זה לא גבוה מדי ?" היא שואלת, ואני מסתכל.
לא על הקשירה, אני יודע שזה גבוה מדי, עליה. היא אומרת, היא משתפת, היא חיה את הקשירה.
ומכאן הכל זורם, אני מתקן את הגובה, אני מתאים את המתח של החבלים, האצבעות שלי מחליקות על הקשרים, מותחות את החבלים. זה לא ממש עניין שלי יופי הפעם, זה המתח שלהם.
אני קשוב לעוצמה.
החבלים מחזיקים אותה, אני מחזיק את החבלים. קצת מושך, קצת דוחף, מן תחושה כזו שאני מנדנד אותה, משחרר אותה, מתאים אותה לתוך החבלים, לתוך התנוחה, לתוך התחושה.
לשחרר ?
" לא !! "
אני מוסיף עוד חבל, זה כבר מזמן בין החבלים לבינה.
אני מקבע עוד, קושר, מותח, מושך את החבלים, מלפף אותם, מחליק אותם, יש להם חיים משלהם.
אני מותח, היא מאפשרת עוד, אני מותח, היא מאפשרת עוד, אני מותח, היא מאפשרת עוד, אני מותח כמעט עד הסוף.
עד לנקודה המדויקת שבין כואב לטוב, הנקודה המדויקת של גם כואב וגם טוב.
ואני מניח לה כך בינה לבינה, לנשום, להתחבר, לעצמה.
אני עוצר ברמזור, פותח חלון לאוויר הקר, נותן לו לקרר אותי קצת
ריחות של אורנים, וסלעים, ואדמה. לא רואים כמעט כלום בחושך, וזה יפה נורא.
אני מסתכל במכונית שעוצרת לידי, הנהגת מסתכלת קדימה לא מביטה, נראית שקועה.
ואז היא מטה את הראש מעט אחורה, כלפי מעלה, דפיקות הלב שלי ממריאות בשניה.
נהגת זרה, מטר וחצי ממני, היא בטח כואבת, אבל זה נראה בדיוק כאילו היא מתענגת.
ואני מסתכל מהופנט, שותה את המראה המופלא.
וכאב, ועונג, וחום, וקור, ואויר, וריח ומראות מתערבלים בי.
צפירה מאחור מעירה אותי, והנהגת לידי ממשיכה בנהיגה כאילו לא היה דבר.
אני פותח גם את החלון השני, נותן לקור לשטוף אותי .
אני חייב להרגע .
אני מתחיל בנסיעה הביתה,
אורות המכוניות נראים לי בהירים מהרגיל. אני לא יודע לומר אם זו ירושלים עם הצלילות הבלתי מתפשרת שלה,
אם איכות ההוויה שתמיד נדמית לי ברמה אחת גבוהה יותר, או שזה פשוט אני.
אני מרגיש שאני בוער.
קצוות העצבים שלי חשופים לחלוטין.
הידיים שלי רותחות, מהחבלים.
קשה לי קצת להסביר, גם עכשיו, גם לעצמי.
זה בטח איפה שהוא באמצע. בין כאן של לפני, לכאן של אחרי.
בין התיק עם החבלים ו"הזרות" הנעימה, לאינטימיות הסוחפת, וכל הדרך חזרה.
לא יודע למה, אבל אני נזהר הפעם במיוחד. המיקום הראשוני של החבל לא מדויק, זה לא טוב לה. אז אני מניח את החבל גבוה מדי, "זה לא גבוה מדי ?" היא שואלת, ואני מסתכל.
לא על הקשירה, אני יודע שזה גבוה מדי, עליה. היא אומרת, היא משתפת, היא חיה את הקשירה.
ומכאן הכל זורם, אני מתקן את הגובה, אני מתאים את המתח של החבלים, האצבעות שלי מחליקות על הקשרים, מותחות את החבלים. זה לא ממש עניין שלי יופי הפעם, זה המתח שלהם.
אני קשוב לעוצמה.
החבלים מחזיקים אותה, אני מחזיק את החבלים. קצת מושך, קצת דוחף, מן תחושה כזו שאני מנדנד אותה, משחרר אותה, מתאים אותה לתוך החבלים, לתוך התנוחה, לתוך התחושה.
לשחרר ?
" לא !! "
אני מוסיף עוד חבל, זה כבר מזמן בין החבלים לבינה.
אני מקבע עוד, קושר, מותח, מושך את החבלים, מלפף אותם, מחליק אותם, יש להם חיים משלהם.
אני מותח, היא מאפשרת עוד, אני מותח, היא מאפשרת עוד, אני מותח, היא מאפשרת עוד, אני מותח כמעט עד הסוף.
עד לנקודה המדויקת שבין כואב לטוב, הנקודה המדויקת של גם כואב וגם טוב.
ואני מניח לה כך בינה לבינה, לנשום, להתחבר, לעצמה.
אני עוצר ברמזור, פותח חלון לאוויר הקר, נותן לו לקרר אותי קצת
ריחות של אורנים, וסלעים, ואדמה. לא רואים כמעט כלום בחושך, וזה יפה נורא.
אני מסתכל במכונית שעוצרת לידי, הנהגת מסתכלת קדימה לא מביטה, נראית שקועה.
ואז היא מטה את הראש מעט אחורה, כלפי מעלה, דפיקות הלב שלי ממריאות בשניה.
נהגת זרה, מטר וחצי ממני, היא בטח כואבת, אבל זה נראה בדיוק כאילו היא מתענגת.
ואני מסתכל מהופנט, שותה את המראה המופלא.
וכאב, ועונג, וחום, וקור, ואויר, וריח ומראות מתערבלים בי.
צפירה מאחור מעירה אותי, והנהגת לידי ממשיכה בנהיגה כאילו לא היה דבר.
אני פותח גם את החלון השני, נותן לקור לשטוף אותי .
אני חייב להרגע .
