ד ו י ד הכי טוב
New member
בין הרים ובין גבעות...
בכ"ב באלול תקס"ב (ספטמבר 1802) אחרי שנים רבות של חיפוש, נקש רבי נתן מנמירוב בדלתו של מורו לעתיד. רבי נחמן ראה מיד שלאורח החדש יש תכונות של תלמיד יוצא דופן. ואכן, התלמיד החדש היה האיש שבזכותו תשרוד ותתפשט יציאתו של רבו בכל העולם. רבי נחמן הניח את ידו על כתפו של תלמידו, לקח אותו ליער וגילה לו את סוד ההתבודדות: "ה' הוא "מחויב-המציאות" (המוחלט), העולם הוא "אפשרי המציאות" (יחסי). כדי להיכלל בתוך המוחלט יש לבטל את היש, האגו, וזאת לא ניתן לעשות כי אם כשמתבודדים ומדברים עם ה'. הזמן האידיאלי: הלילה. המקום: בדרך יחידי, בו לא דורכים עוברים ושבים אפילו במשך היום, כגון ביער או בשדה מבודד. כשאנו מתבודדים בטבע ומדברים אל ה', אנו מנקים את ליבנו, מבטלים לגמרי את האגו ומתייחדים עם האינסוף" (ראה נא בליקוטי מוהר"ן א', נ"ב - והובא הלאה כלשונו, בפרק שני). מששמע את המלים האלה החל רבי נתן לנתר ולרוץ ביער: "אלך לבשר זאת לעולם! אגיע לכל מקום ואגיד: אהה! מה אתם חושבים?!" רבי נחמן השיג אותו ואמר: "לא תצליח בצורה זו" והורה לו תוכנית לימודים מפורטת, המשלבת עיון בהלכה ובשורשיה העמוקים בחוכמת הקבלה. לאחר מכן העביר לו את המסר שלו, וכיצד הוא מעוניין שיעבור הלאה. על אף שרבי נתן לא נחשב רשמית לממלא מקומו של רבי נחמן, הוא זה שבפעל, לאחר הסתלקותו של רבנו, המשיך את דרכו, הפיץ בעולם את חסידות ברסלב, כשהוא כותב, מלמד, משוחח, נוסע ואף מדפיס את דברי רבו במו ידיו, בביתו. למסירות של רבי נתן אנו חבים את קיומו, עד עצם היום הזה, של האוצר החי של פתרונות נחוצים לאז ולהבא. על פי הקבלה, שש-מאות אלף האותיות של ספר התורה מקבילות לשש-מאות אלף הנשמות שנכחו בעת מתן תורה בהר סיני. כל אות הכתובה בתורה משמשת לבוש ל"נשמה" (זו היא משמעות האות וסודה) וכמו כן, כל נשמה ונשמה מייצגת עיקרון יחיד במינו. כל אחד מאיתנו הוא נצר לאחת מאותן הנשמות המתלבשות באותיות ולפיכך, שליח של בשורה אלוקית מיוחדת, באנו לעולם על-מנת להביע בשורה זו. המסר הזה יקר-ערך. התגלותו הכרחית לאנושות כולה, החל למי שנושא אותה ומביא אותה בעצמו - והוא מתבטא בכשרון הרוחני של כל אחד. כל ערך כזה צמא וכמה להצטרף לאור עליון, לשלמות ממנה הגיע, לכיסא הכבוד. רצונה היחיד של נשמתנו הוא להתייחד עם השורש שלה, שהוא אור אינסוף (המוחלט, הנזכר בסעיף הקודם). אבל, החיים בעולם זה הם גלות לנשמה, אשר הקשר שלה לחומר ולארעיותו הוא באמצעות נוכחותה בגוף זה או אחר. הגוף מקורו באדמה והוא קשור ביצרים ובדרישות תפקודיות, שהכיוון הסופי שלהם הוא חזרה לעפר. זהו מקור הקונפליקט העצום שבתוכנו. רוח ועפר - אלה הן שתי הנטיות המנוגדות בנו, שכל אחת מושכת אותנו לכיוונה. כך נוצר בתוכנו סכסוך פנימי. מה שמכריע בסכסוך הוא המצפון, הנמצא בלב כל בן-אנוש. המצפון עשוי להסדיר בצורה הרמונית את התפקיד של כל צד, על-מנת לייצר שותפות פורייה בין החומר לרוח. זהו תפקיד לא פשוט, והמצפון זקוק לאור ולהנחיה. תפקידה של הנקודה האלוהית המתנוצצת מעמקי הנשמה הוא, להעניק לאדם השראה, שתסייע לו לרומם את החומר שבו. זה לא כל-כך קל: התאוה שוברת את הלב, מטעינה אותו בחרפות ומעכירה את המצפון. הדמיונות מכבידים, מסלפים כל שיפוט ומרחיקים את האדם מהתכלית האידיאלית שלו. ובכן, כדי לאפשר ללב להיבנות מחדש יש לסלק את הקליפה שחונקת את הפנימיות שלנו. כשאנו פונים אל ה' כדי ליצור איתו קשר, אנו מחברים, למעשה, את הנקודה האלוהית שבנו ל-ה' - שהוא המקור שלה. חיבור זה מסייע לה להתבטא, להשתחרר, להתחזק - והיא מתחילה שוב לזרוח, להאיר את חיינו ולפורר את התאוה והחרפה. הנקודה האלוהית מביעה מחדש את האות שלנו, את המסר המיוחד בתוכנו, בו אנו חייבים להכיר, כדי לזכות במקום שלנו בין שש-מאות אלף האותיות של הספר הקדוש. תקווה נפלאה העניקו לנו הצדיקים כשגילו לנו את העיקרון הזה. סוף-סןף נוכל למצוא את עצמנו ומקומנו, להתחבר אל האות שלנו בהקשר המושלם - וזאת בעזרת אמצעי כה פשוט ונחמד כמו לפנות אל ה' ולדבר אליו, כפי שאנו משוחחים עם אבא או עם חבר אמיתי.
בכ"ב באלול תקס"ב (ספטמבר 1802) אחרי שנים רבות של חיפוש, נקש רבי נתן מנמירוב בדלתו של מורו לעתיד. רבי נחמן ראה מיד שלאורח החדש יש תכונות של תלמיד יוצא דופן. ואכן, התלמיד החדש היה האיש שבזכותו תשרוד ותתפשט יציאתו של רבו בכל העולם. רבי נחמן הניח את ידו על כתפו של תלמידו, לקח אותו ליער וגילה לו את סוד ההתבודדות: "ה' הוא "מחויב-המציאות" (המוחלט), העולם הוא "אפשרי המציאות" (יחסי). כדי להיכלל בתוך המוחלט יש לבטל את היש, האגו, וזאת לא ניתן לעשות כי אם כשמתבודדים ומדברים עם ה'. הזמן האידיאלי: הלילה. המקום: בדרך יחידי, בו לא דורכים עוברים ושבים אפילו במשך היום, כגון ביער או בשדה מבודד. כשאנו מתבודדים בטבע ומדברים אל ה', אנו מנקים את ליבנו, מבטלים לגמרי את האגו ומתייחדים עם האינסוף" (ראה נא בליקוטי מוהר"ן א', נ"ב - והובא הלאה כלשונו, בפרק שני). מששמע את המלים האלה החל רבי נתן לנתר ולרוץ ביער: "אלך לבשר זאת לעולם! אגיע לכל מקום ואגיד: אהה! מה אתם חושבים?!" רבי נחמן השיג אותו ואמר: "לא תצליח בצורה זו" והורה לו תוכנית לימודים מפורטת, המשלבת עיון בהלכה ובשורשיה העמוקים בחוכמת הקבלה. לאחר מכן העביר לו את המסר שלו, וכיצד הוא מעוניין שיעבור הלאה. על אף שרבי נתן לא נחשב רשמית לממלא מקומו של רבי נחמן, הוא זה שבפעל, לאחר הסתלקותו של רבנו, המשיך את דרכו, הפיץ בעולם את חסידות ברסלב, כשהוא כותב, מלמד, משוחח, נוסע ואף מדפיס את דברי רבו במו ידיו, בביתו. למסירות של רבי נתן אנו חבים את קיומו, עד עצם היום הזה, של האוצר החי של פתרונות נחוצים לאז ולהבא. על פי הקבלה, שש-מאות אלף האותיות של ספר התורה מקבילות לשש-מאות אלף הנשמות שנכחו בעת מתן תורה בהר סיני. כל אות הכתובה בתורה משמשת לבוש ל"נשמה" (זו היא משמעות האות וסודה) וכמו כן, כל נשמה ונשמה מייצגת עיקרון יחיד במינו. כל אחד מאיתנו הוא נצר לאחת מאותן הנשמות המתלבשות באותיות ולפיכך, שליח של בשורה אלוקית מיוחדת, באנו לעולם על-מנת להביע בשורה זו. המסר הזה יקר-ערך. התגלותו הכרחית לאנושות כולה, החל למי שנושא אותה ומביא אותה בעצמו - והוא מתבטא בכשרון הרוחני של כל אחד. כל ערך כזה צמא וכמה להצטרף לאור עליון, לשלמות ממנה הגיע, לכיסא הכבוד. רצונה היחיד של נשמתנו הוא להתייחד עם השורש שלה, שהוא אור אינסוף (המוחלט, הנזכר בסעיף הקודם). אבל, החיים בעולם זה הם גלות לנשמה, אשר הקשר שלה לחומר ולארעיותו הוא באמצעות נוכחותה בגוף זה או אחר. הגוף מקורו באדמה והוא קשור ביצרים ובדרישות תפקודיות, שהכיוון הסופי שלהם הוא חזרה לעפר. זהו מקור הקונפליקט העצום שבתוכנו. רוח ועפר - אלה הן שתי הנטיות המנוגדות בנו, שכל אחת מושכת אותנו לכיוונה. כך נוצר בתוכנו סכסוך פנימי. מה שמכריע בסכסוך הוא המצפון, הנמצא בלב כל בן-אנוש. המצפון עשוי להסדיר בצורה הרמונית את התפקיד של כל צד, על-מנת לייצר שותפות פורייה בין החומר לרוח. זהו תפקיד לא פשוט, והמצפון זקוק לאור ולהנחיה. תפקידה של הנקודה האלוהית המתנוצצת מעמקי הנשמה הוא, להעניק לאדם השראה, שתסייע לו לרומם את החומר שבו. זה לא כל-כך קל: התאוה שוברת את הלב, מטעינה אותו בחרפות ומעכירה את המצפון. הדמיונות מכבידים, מסלפים כל שיפוט ומרחיקים את האדם מהתכלית האידיאלית שלו. ובכן, כדי לאפשר ללב להיבנות מחדש יש לסלק את הקליפה שחונקת את הפנימיות שלנו. כשאנו פונים אל ה' כדי ליצור איתו קשר, אנו מחברים, למעשה, את הנקודה האלוהית שבנו ל-ה' - שהוא המקור שלה. חיבור זה מסייע לה להתבטא, להשתחרר, להתחזק - והיא מתחילה שוב לזרוח, להאיר את חיינו ולפורר את התאוה והחרפה. הנקודה האלוהית מביעה מחדש את האות שלנו, את המסר המיוחד בתוכנו, בו אנו חייבים להכיר, כדי לזכות במקום שלנו בין שש-מאות אלף האותיות של הספר הקדוש. תקווה נפלאה העניקו לנו הצדיקים כשגילו לנו את העיקרון הזה. סוף-סןף נוכל למצוא את עצמנו ומקומנו, להתחבר אל האות שלנו בהקשר המושלם - וזאת בעזרת אמצעי כה פשוט ונחמד כמו לפנות אל ה' ולדבר אליו, כפי שאנו משוחחים עם אבא או עם חבר אמיתי.