בין המצרים
משנכנס אב ממעטין בשמחה היה אומר הרה"ק בעל הדברי חיים מצאנז זי"ע אמנם "משנכנס אב ממעטין", אבל אסור לשכוח שהכל צריך להיות "בשמחה"...עוד הוסיף ואמר: "משנכנס אב" כשמגיע החודש אב עם האבילות שלו "ממעטין בשמחה" אפשר למעט את כל האבילות בשמחה, כי על ידי שמחה אפשר
להגיע לגאולה הפרטית ולגאולה הכללית... וזו הסיבה שנוהגים לסיים מסכתות ולשמוח ולעשות סעודה בבשר ויין דווקא בתשעת הימים... "כי בשמחה תצאון"...המקובל הרה"ק רבי שמשון מאוסטרופוליא זי"ע נתן טעם על דרך החידוד מדוע "בסעודת סיום" מותר לאכול בשר בתשעת הימים לכל המשתתפים בסעודה
גם לאלה שלא סיימו את המסכת. כידוע יש לכל אות מאותיות אלף בית "נגלה" ו"נעלם". "נגלה", זה האות
שמבטאים אותה, היינו האות הראשונה משמה של כל אות. "ונעלם" הם שאר האותיות השם שלא מבטאים, היינו "לף" מאל"ף. "ית" מבי"ת, וכן הלאה. אבל דבר מעניין הוא: שאצל כל האותיות, הערך של הנעלם הוא
יותר מאשר עיקר האות. ולמשל, "אלף" אנו מבטאים רק "א" שמספרו אחד, ואילו הנעלם "לף" הוא מאה
ועשרה. וככה בכל האותיות. יוצאים מן הכלל הם האותיות "סיום", ס' עולה שישים ו"מך" שישים. "יוד" י' עשר ו"וד" גם כן עשר. הוא הדבר "וו", "מם". יוצא שב"סיום" יש לנעלם אותה החשיבות ואותו הערך כמו נגלה, היינו לזה שלמד...
להרה"ק רבי יוסף מאוסטילא זי"ע בן הרה"ק מנשכיז זי"ע, נודע פעם שהרה"ק החוזה מלובלין זי"ע עומד לנסוע דרך עירו אוסטילא ולהינפש שם קצת. ורצה רבי יוסף שהרבי יתאכסן אצלו. אמנם ידע, שכשהרבי מלובלין שוכב לנוח על מיטה של אחרים, יארע לפעמים שהוא צועק ואומר: "אני מרגיש דקירות"... ועל כן הזמין
אליו נגר אחד ירא שמים מרבים, וציוהו לעשות מטה חדשה בשביל הרבי, שלא ישן עוד עליה שום אדם, וציוהו
שיטבול קודם עשייתה, ויעשה אותה במחשבה טהורה. והנגר הזה מתחילה לא נעם לו כל העסק הזה, ויירא להכניס עצמו בדבר. אבל לא הרהיב עוז בנפשו לסרב לפקודת הרב, וקיבל על עצמו העבודה והתחיל
לעשות את המטה בשפלות ובהכנעה ובשברון לב גדול, בידעו מי הוא הקדוש אשר ישכב עליה. כאשר גמרה,
הביאה מיד לרבי יוסף שהכניסה לבית מיוחד,ונתן עליה כרים וכסתות חדשים ומגוהצים כיאות לאיש אלוקים כיכנס לשם שום אדם. לאחר איזו ימים בא הרבי מלובלין, ור' יוסף יצא לקראתו, ובקשהו שיתאכסן אצלו, והרבי זה, והעמיד שם כסא, שלחן ומנורה, וסגר את החדר על מנעול, ואת המפתח לקח אצלו, כדי שלא
יכנס לשם שום אדם. לאחר איזו ימים בא הרבי מלובלין, ור' יוסף יצא לקראתו, ובקשהו שיתאכסן אצלו, והרבי
נענה לבקשתו. נתמלא ר' יוסף שמחה רבה, והוביל
את הרבי להחדר שהכין לו, והראה לו את המטה שעשה בשבילו, וסיפר לו שאיש ירא שמים עשאה, ובקשו שישכב לנוח קצת. הרבי עשה כן, אבל תיכף כששכב
עליה התחיל מיד לצעוק בקול: "גוואלד,עס שטעכט מיך" (הוי, דקירות)! הרבי ר' יוסף בשמעו הצעקה של הרבי נבהל מאד, ועלה בדעתו לבקשו שישכב על מטה
שלו, אך ירא שמא יצעק כן גם על מטתו, ולא ירצה לשכב עליה, והיתה לו מזה חלישות הדעת רבה, כי רצה שהרבי ינפש קצת מטורח הדרך. לסוף החליט, והציע
להרבי שישכב על מטתו הוא, ונענה לו הרבי. כשקם הרבי משנתו אמר לו: טוב מאד! החייתני בכל האברים שלי. שמח רבי יוסף על כך, ושאל להרבי: חידוש לי
על רבינו, שאמר על המטה החדשה שדוקרת לו, הלא איש ירא שמים עשאה לכתחילה בשביל רבנו. השיב לו הרבי: חס וחלילה! המטה כשרה מאד, אלא שנודפת
ממנה מרה שחורה, מחמת שנעשתה בבין המצרים, והנגר היה ירא שמים, והיה מתעצב על חורבן בית המקדש בשעת עשייתה... הווי אומר שאמנם צריכים
למעט בשמחה, אבל להתעצב לגמרי, זה ודאי שלא! כי בבין המצרים אפשר להיות מרירים אבל לגמרי לא להיות עצובים!... כי עצבות מביאה לידי יאוש ורפיון...
משנכנס אב ממעטין בשמחה היה אומר הרה"ק בעל הדברי חיים מצאנז זי"ע אמנם "משנכנס אב ממעטין", אבל אסור לשכוח שהכל צריך להיות "בשמחה"...עוד הוסיף ואמר: "משנכנס אב" כשמגיע החודש אב עם האבילות שלו "ממעטין בשמחה" אפשר למעט את כל האבילות בשמחה, כי על ידי שמחה אפשר
להגיע לגאולה הפרטית ולגאולה הכללית... וזו הסיבה שנוהגים לסיים מסכתות ולשמוח ולעשות סעודה בבשר ויין דווקא בתשעת הימים... "כי בשמחה תצאון"...המקובל הרה"ק רבי שמשון מאוסטרופוליא זי"ע נתן טעם על דרך החידוד מדוע "בסעודת סיום" מותר לאכול בשר בתשעת הימים לכל המשתתפים בסעודה
גם לאלה שלא סיימו את המסכת. כידוע יש לכל אות מאותיות אלף בית "נגלה" ו"נעלם". "נגלה", זה האות
שמבטאים אותה, היינו האות הראשונה משמה של כל אות. "ונעלם" הם שאר האותיות השם שלא מבטאים, היינו "לף" מאל"ף. "ית" מבי"ת, וכן הלאה. אבל דבר מעניין הוא: שאצל כל האותיות, הערך של הנעלם הוא
יותר מאשר עיקר האות. ולמשל, "אלף" אנו מבטאים רק "א" שמספרו אחד, ואילו הנעלם "לף" הוא מאה
ועשרה. וככה בכל האותיות. יוצאים מן הכלל הם האותיות "סיום", ס' עולה שישים ו"מך" שישים. "יוד" י' עשר ו"וד" גם כן עשר. הוא הדבר "וו", "מם". יוצא שב"סיום" יש לנעלם אותה החשיבות ואותו הערך כמו נגלה, היינו לזה שלמד...
להרה"ק רבי יוסף מאוסטילא זי"ע בן הרה"ק מנשכיז זי"ע, נודע פעם שהרה"ק החוזה מלובלין זי"ע עומד לנסוע דרך עירו אוסטילא ולהינפש שם קצת. ורצה רבי יוסף שהרבי יתאכסן אצלו. אמנם ידע, שכשהרבי מלובלין שוכב לנוח על מיטה של אחרים, יארע לפעמים שהוא צועק ואומר: "אני מרגיש דקירות"... ועל כן הזמין
אליו נגר אחד ירא שמים מרבים, וציוהו לעשות מטה חדשה בשביל הרבי, שלא ישן עוד עליה שום אדם, וציוהו
שיטבול קודם עשייתה, ויעשה אותה במחשבה טהורה. והנגר הזה מתחילה לא נעם לו כל העסק הזה, ויירא להכניס עצמו בדבר. אבל לא הרהיב עוז בנפשו לסרב לפקודת הרב, וקיבל על עצמו העבודה והתחיל
לעשות את המטה בשפלות ובהכנעה ובשברון לב גדול, בידעו מי הוא הקדוש אשר ישכב עליה. כאשר גמרה,
הביאה מיד לרבי יוסף שהכניסה לבית מיוחד,ונתן עליה כרים וכסתות חדשים ומגוהצים כיאות לאיש אלוקים כיכנס לשם שום אדם. לאחר איזו ימים בא הרבי מלובלין, ור' יוסף יצא לקראתו, ובקשהו שיתאכסן אצלו, והרבי זה, והעמיד שם כסא, שלחן ומנורה, וסגר את החדר על מנעול, ואת המפתח לקח אצלו, כדי שלא
יכנס לשם שום אדם. לאחר איזו ימים בא הרבי מלובלין, ור' יוסף יצא לקראתו, ובקשהו שיתאכסן אצלו, והרבי
נענה לבקשתו. נתמלא ר' יוסף שמחה רבה, והוביל
את הרבי להחדר שהכין לו, והראה לו את המטה שעשה בשבילו, וסיפר לו שאיש ירא שמים עשאה, ובקשו שישכב לנוח קצת. הרבי עשה כן, אבל תיכף כששכב
עליה התחיל מיד לצעוק בקול: "גוואלד,עס שטעכט מיך" (הוי, דקירות)! הרבי ר' יוסף בשמעו הצעקה של הרבי נבהל מאד, ועלה בדעתו לבקשו שישכב על מטה
שלו, אך ירא שמא יצעק כן גם על מטתו, ולא ירצה לשכב עליה, והיתה לו מזה חלישות הדעת רבה, כי רצה שהרבי ינפש קצת מטורח הדרך. לסוף החליט, והציע
להרבי שישכב על מטתו הוא, ונענה לו הרבי. כשקם הרבי משנתו אמר לו: טוב מאד! החייתני בכל האברים שלי. שמח רבי יוסף על כך, ושאל להרבי: חידוש לי
על רבינו, שאמר על המטה החדשה שדוקרת לו, הלא איש ירא שמים עשאה לכתחילה בשביל רבנו. השיב לו הרבי: חס וחלילה! המטה כשרה מאד, אלא שנודפת
ממנה מרה שחורה, מחמת שנעשתה בבין המצרים, והנגר היה ירא שמים, והיה מתעצב על חורבן בית המקדש בשעת עשייתה... הווי אומר שאמנם צריכים
למעט בשמחה, אבל להתעצב לגמרי, זה ודאי שלא! כי בבין המצרים אפשר להיות מרירים אבל לגמרי לא להיות עצובים!... כי עצבות מביאה לידי יאוש ורפיון...