Stillwater
New member
"בין הילדות לזקנה"
שישי בערב, אני בבית... משועממת רצח! ופתאום אני קולטת את עצמי מדלגת מדי פעם בין פורום סרטים מצויירים לפורום שמינסטים! סרטים מצויירים...סרטים מצויירים הרי שייכים בעיקר לילדות. לימי החופש הגדול, או לימי הלימודים שבהם קמתי מוקדם רק כדי להספיק לראות בולי איש השלג או האופנוברים ממאדים, או כל תוכנית אחרת שהייתה. ועכשיו? מה עכשיו? אני סוחבת, פה חמש דקות שינה, שם עשר ולמה לעזאזל שאני אקום מוקדם בבוקר כדי לראות תוכנית טלווזיה??? שום דבר כבר לא מלהיב, שום דבר כבר לא חדש! הכל כל כך סמתי! אני זוכרת שרק לפני שנה, שנתיים אמרתי "וואי, איך בא לי להיות בי"ב, איך בא לי לסיים בית ספר כבר". אבל פתאום, כשיודעים שזהו, שזה הולך להיגמר המחשבות קצת מקבלות כיוון אחר. החל מהיום הראשון בכיתה א' מרגילים אותנו למסגרת אחת, מסגרת (שבדר"כ) את בא ב8 והולך בצהריים. מסגרת שבא יש שיעורים, מבחנים, מותר לך לטעות ולעשות שטויות (גם אם זה רק 3 פעמים, אבל גם אח"כ זה לא יהיה נורא כ"כ). מסגרת נורא תומכת, נורא מגינה. ומה אח"כ 3 שנים בצה"ל...שטות אחת ואתה מוצא את עצמך בכלא. אין דבר כזה...'השבוע לא בא לי ללכת'. השבוע לא בא לי ללכת לצבא? או השבוע לא בא לי ללכת לצבא, אבל שבוע הבא בא לי להיות בכלא צבאי! אף אחד כבר לא מגן עליך! וגם אחרי הצבא...אתה מוצא את עצמך די לבד, צריך להתחיל להתמודד עם החיים, אתה כאן, אלה החיים שלך, זה מה יש! אוף, אני מבואסת! אפשר לעצור את הזמן? אולי לקצת? בבקשה!?!?! אני די מסרבת להתבגר! אני לא רוצה להתבגר! אני לא רוצה להיות בן-אדם מבוגר ואחראי! אני רוצה לקום בשש בבוקר בשביל סדרה מצויירת! אני רוצה להירדם בשמונה בערב מול הטלווזיה! אני רוצה להתלהב מכל דבר קטן! אני רוצה להיות ענת הקטנה והמפונקת שקונים לה נעלים עם סקווט כי היא עוד לא יודעת לשרוך לבד את השרוכים!
שישי בערב, אני בבית... משועממת רצח! ופתאום אני קולטת את עצמי מדלגת מדי פעם בין פורום סרטים מצויירים לפורום שמינסטים! סרטים מצויירים...סרטים מצויירים הרי שייכים בעיקר לילדות. לימי החופש הגדול, או לימי הלימודים שבהם קמתי מוקדם רק כדי להספיק לראות בולי איש השלג או האופנוברים ממאדים, או כל תוכנית אחרת שהייתה. ועכשיו? מה עכשיו? אני סוחבת, פה חמש דקות שינה, שם עשר ולמה לעזאזל שאני אקום מוקדם בבוקר כדי לראות תוכנית טלווזיה??? שום דבר כבר לא מלהיב, שום דבר כבר לא חדש! הכל כל כך סמתי! אני זוכרת שרק לפני שנה, שנתיים אמרתי "וואי, איך בא לי להיות בי"ב, איך בא לי לסיים בית ספר כבר". אבל פתאום, כשיודעים שזהו, שזה הולך להיגמר המחשבות קצת מקבלות כיוון אחר. החל מהיום הראשון בכיתה א' מרגילים אותנו למסגרת אחת, מסגרת (שבדר"כ) את בא ב8 והולך בצהריים. מסגרת שבא יש שיעורים, מבחנים, מותר לך לטעות ולעשות שטויות (גם אם זה רק 3 פעמים, אבל גם אח"כ זה לא יהיה נורא כ"כ). מסגרת נורא תומכת, נורא מגינה. ומה אח"כ 3 שנים בצה"ל...שטות אחת ואתה מוצא את עצמך בכלא. אין דבר כזה...'השבוע לא בא לי ללכת'. השבוע לא בא לי ללכת לצבא? או השבוע לא בא לי ללכת לצבא, אבל שבוע הבא בא לי להיות בכלא צבאי! אף אחד כבר לא מגן עליך! וגם אחרי הצבא...אתה מוצא את עצמך די לבד, צריך להתחיל להתמודד עם החיים, אתה כאן, אלה החיים שלך, זה מה יש! אוף, אני מבואסת! אפשר לעצור את הזמן? אולי לקצת? בבקשה!?!?! אני די מסרבת להתבגר! אני לא רוצה להתבגר! אני לא רוצה להיות בן-אדם מבוגר ואחראי! אני רוצה לקום בשש בבוקר בשביל סדרה מצויירת! אני רוצה להירדם בשמונה בערב מול הטלווזיה! אני רוצה להתלהב מכל דבר קטן! אני רוצה להיות ענת הקטנה והמפונקת שקונים לה נעלים עם סקווט כי היא עוד לא יודעת לשרוך לבד את השרוכים!
