אילניתושקה
New member
בילבולי שכל
הוא אמר לי שכשבא לו להירגע קצת הוא נוסע לאיזה גבעה מעפנה, ופשוט מביט בשמים.משם הכל בא לבד, השלווה,השקט,..ניסיתי.נסעתי לשם, הבטתי לשמים והדבר היחיד שעלה לי בראש היה שתחת השמים הכחלחלים האלה, תחת העננים הלבנים האלה,תחת השקט המופתי הזה- ילדה קטנה נאנסת,בעל מכה את אישתו מכות רצח,בטח קרה עוד פיגוע..בטח עוד מישהו התאבד.. אבל הוא..הוא חושב על זה שעכשיו,ממש עכשיו, תחת השמים האלה-נערה בת 15 מתנשקת בפעם הראשונה, תינוק נולד..זוג מתעלס בשיא התשוקה,בחורה מקבלת פרח..ואני?? למה אני לא מצליחה...?למה הכל אצלי בראש כ"כ רע? מושחת?אכזרי? למה כשאני רואה ילדה אוחזת ביד אביה אני מקוה ששום גילוי עריות לא מעורב? למה כשמחמיאים לי אני מיד מחפשת מניע? למה כשאומרים לי שאוהבים אני מיד רואה זאת כברירת מחדל...? למה? מאז שאני זוכרת את עצמי אהבו אותי.ולא ב"כאילו".אהבו אותי באמת.. אבא שלי אוהב אותי.וגם האחיות שלי..מאוד.. אמא שלי אוהבת אותי בדרכה שלה.אני שונאת אותה בדרכי שלי. ועכשיו טוב לי?לא ממש...למה?לא יודעת.ושלא תבינו לא נכון-יש לי הכל בחיים.ממש הכל.יש לי בית נחמד,ובגדים, ואוכל,יש לי חדר משלי,ואפילו כמה חברות. אני נראית נחמד,והמצב הכלכלי שלנו סביר..אוי והכי חשוב-עד כמה שאני יודעת אני בריאה. אז למה רע לי?רוב הזמן זה ככה. רוב חיי אני תוהה מה אני עושה כאן בעצם.. כשכל החברות שלי חושבות כמה ילדים הן רוצות ,ואיך יראו חיי הנישואין שלהן , אני רואה את עצמי רווקה בת 30,עם ילדה קטנה, בדירה משלי ומאושרת! לא תלויה באף אחד..אף אחד לא תלוי בי..רק אני והקטנה שלי.אני כמובן מנסה לנתח את זה..חשבתי שזה אולי בגלל שאני מפחדת לשנוא את בעלי כמו שאבא שונא "אותה"..ואולי זה בגלל שאני לא חושבת שהגבר שאני רואה בדימיוני אכן קיים,וכמובן שאין מצב לפשרה.אויש נו באמת, מה קשור נישואים וגברים עכשיו? יודעים מה הייתי רוצה?שקט..פשוט שקט. להפוף לאפרוח, למצוא איזה ביצה ולהישאר שם לעד..לא מסובך. טוב, גם לא ממש ריאלי. רע לי..אני מרגישה את הבכי חונק את גרוני..וכל פעם שרע לי אני כ"כ שונאת את עצמי- מאיפה החוצפה שלי להיות עצובה?! כ"כ הרבה סבל שם בחוץ ואני מרגישה מועקה על..כלום! הגעתי למסקנה שהחיים זה לא ממש בשבילי..כאילו,אני באמת מודה על כך שניתנה לי הזדמנות לחיות,שקיבלתי גוף בריא ומציאות פשוטה ייחסית, אבל כנראה שיש אנשים שזה לא בשבילם.. אני די מיותרת כאן האמת.אין לי מה להציע,ואני גם לא ממש משתוקקת להציע משהו. למי יש כוח לדאוג כל הזמן?? מה אני צריכה את זה על הראש שלי? ולחשוב ולחשוב ולחשוב...אוף!לא יוצא מזה כלום..רק כאב ראש! ולהיזהר..ולחשוש..ולתכנן.. בתכל'ס, 3 הדברים שהכי מפחידים אנשים הם- חוסר וודאות, חוסר שליטה וחוסר אונים.תחשבו על זה, כל דבר שמפחיד אתכם נכנס לקטגוריה הזאת.. ולי-אין כבר כוח לפחד.זה סוחט ממני יותר מדי אנרגיה.. ולאן כל זה מוביל?יש איזה פרס שאני לא יודעת עליו?? מה? חברה שלי טסה היום לדרום אמריקה.נורא רציתי לנסוע איתה אבל אין לי גרוש. במקום זה נשארתי כאן..אבל לא ממש התבאסתי.חשבתי על זה שמתוך כל החיים האלה, היא שם בקושי חצי אחוז.אז מה? אני אתבאס על חצי אחוז?לא שווה את זה.. עדיף כבר לשמוח על זה שלא לקיתי עד עכשיו בסרטן או משהו כזה..(חוסר וודאות פלוס חוסר אונים פלוס חוסר שליטה) כואבות לי האצבעות..כדאי שאפסיק.
הוא אמר לי שכשבא לו להירגע קצת הוא נוסע לאיזה גבעה מעפנה, ופשוט מביט בשמים.משם הכל בא לבד, השלווה,השקט,..ניסיתי.נסעתי לשם, הבטתי לשמים והדבר היחיד שעלה לי בראש היה שתחת השמים הכחלחלים האלה, תחת העננים הלבנים האלה,תחת השקט המופתי הזה- ילדה קטנה נאנסת,בעל מכה את אישתו מכות רצח,בטח קרה עוד פיגוע..בטח עוד מישהו התאבד.. אבל הוא..הוא חושב על זה שעכשיו,ממש עכשיו, תחת השמים האלה-נערה בת 15 מתנשקת בפעם הראשונה, תינוק נולד..זוג מתעלס בשיא התשוקה,בחורה מקבלת פרח..ואני?? למה אני לא מצליחה...?למה הכל אצלי בראש כ"כ רע? מושחת?אכזרי? למה כשאני רואה ילדה אוחזת ביד אביה אני מקוה ששום גילוי עריות לא מעורב? למה כשמחמיאים לי אני מיד מחפשת מניע? למה כשאומרים לי שאוהבים אני מיד רואה זאת כברירת מחדל...? למה? מאז שאני זוכרת את עצמי אהבו אותי.ולא ב"כאילו".אהבו אותי באמת.. אבא שלי אוהב אותי.וגם האחיות שלי..מאוד.. אמא שלי אוהבת אותי בדרכה שלה.אני שונאת אותה בדרכי שלי. ועכשיו טוב לי?לא ממש...למה?לא יודעת.ושלא תבינו לא נכון-יש לי הכל בחיים.ממש הכל.יש לי בית נחמד,ובגדים, ואוכל,יש לי חדר משלי,ואפילו כמה חברות. אני נראית נחמד,והמצב הכלכלי שלנו סביר..אוי והכי חשוב-עד כמה שאני יודעת אני בריאה. אז למה רע לי?רוב הזמן זה ככה. רוב חיי אני תוהה מה אני עושה כאן בעצם.. כשכל החברות שלי חושבות כמה ילדים הן רוצות ,ואיך יראו חיי הנישואין שלהן , אני רואה את עצמי רווקה בת 30,עם ילדה קטנה, בדירה משלי ומאושרת! לא תלויה באף אחד..אף אחד לא תלוי בי..רק אני והקטנה שלי.אני כמובן מנסה לנתח את זה..חשבתי שזה אולי בגלל שאני מפחדת לשנוא את בעלי כמו שאבא שונא "אותה"..ואולי זה בגלל שאני לא חושבת שהגבר שאני רואה בדימיוני אכן קיים,וכמובן שאין מצב לפשרה.אויש נו באמת, מה קשור נישואים וגברים עכשיו? יודעים מה הייתי רוצה?שקט..פשוט שקט. להפוף לאפרוח, למצוא איזה ביצה ולהישאר שם לעד..לא מסובך. טוב, גם לא ממש ריאלי. רע לי..אני מרגישה את הבכי חונק את גרוני..וכל פעם שרע לי אני כ"כ שונאת את עצמי- מאיפה החוצפה שלי להיות עצובה?! כ"כ הרבה סבל שם בחוץ ואני מרגישה מועקה על..כלום! הגעתי למסקנה שהחיים זה לא ממש בשבילי..כאילו,אני באמת מודה על כך שניתנה לי הזדמנות לחיות,שקיבלתי גוף בריא ומציאות פשוטה ייחסית, אבל כנראה שיש אנשים שזה לא בשבילם.. אני די מיותרת כאן האמת.אין לי מה להציע,ואני גם לא ממש משתוקקת להציע משהו. למי יש כוח לדאוג כל הזמן?? מה אני צריכה את זה על הראש שלי? ולחשוב ולחשוב ולחשוב...אוף!לא יוצא מזה כלום..רק כאב ראש! ולהיזהר..ולחשוש..ולתכנן.. בתכל'ס, 3 הדברים שהכי מפחידים אנשים הם- חוסר וודאות, חוסר שליטה וחוסר אונים.תחשבו על זה, כל דבר שמפחיד אתכם נכנס לקטגוריה הזאת.. ולי-אין כבר כוח לפחד.זה סוחט ממני יותר מדי אנרגיה.. ולאן כל זה מוביל?יש איזה פרס שאני לא יודעת עליו?? מה? חברה שלי טסה היום לדרום אמריקה.נורא רציתי לנסוע איתה אבל אין לי גרוש. במקום זה נשארתי כאן..אבל לא ממש התבאסתי.חשבתי על זה שמתוך כל החיים האלה, היא שם בקושי חצי אחוז.אז מה? אני אתבאס על חצי אחוז?לא שווה את זה.. עדיף כבר לשמוח על זה שלא לקיתי עד עכשיו בסרטן או משהו כזה..(חוסר וודאות פלוס חוסר אונים פלוס חוסר שליטה) כואבות לי האצבעות..כדאי שאפסיק.
