בילבולים

[אפשר שאלה אחת]

בילבולים

שלום. אנחנו (בעלי ואני) קוראים את הבלוג והאנשים כאן כבר זמן מה והגיע הזמן לשתף. אנחנו גרים בישוב קהילתי דתי ויש לנו שני ילדים קטנים ואנחנו בני 28. בשנה האחרונה אחרי שיחות רבות ולבטים משה (שם בדוי...) הבין שהוא רק מעמיד פנים (מגיל 15) וסוף סוף קיבל את ההחלטה לא להיות דתי עוד. אצלי זה בכלל לא היה במחשבות, החלטנו ביננו איפה אני מתפשרת ואיפה הוא ואיך נחנך את ילדינו. התחלנו לחפש מקום מגורים אחר שיהיה מעורב (דתיים חילוניים). כמו שכבר כתבתי בהתחלה אנחנו קוראים הרבה את הפורום הזה (בהתחלה רק משה ואח"כ גם אני הצטרפתי אליו). עכשיו השיחות שלנו עוסקות בי ובשאלות שלי ואנחנו ממש לא יודעים מה לעשות. אתם מבינים, אני ילדה טובה כזו שלא שואלת שאלות ועושה מה שאומרים לי. אף פעם לא הייתי ממש דוסית אבל גם מעולם היו לי ספקות. ועכשיו פתאום נפתחו לי כל השאלות האלה והבנתי משהו מדהים ומפחיד, היהדות לא שונה מכל דת אחרת. הפולחנים אותם פולחנים היו ונשארו, התנ"ך רצוף סתירות ואי אמיתויות ואין לאף אחד תשובות על זה! העניין שמציק לי הוא איך יש כ"כ הרבה אנשים חכמים וגדולים ממני שלא הבינו את זה? אולי אני טועה? מספרים לנו על שכר ועונש, על ה"עולם הבא", ויש כל מיני אופציות שאפשר לתת תשובה לפי מה שקרה, סוג של מצא את התירוץ הנכון לפי ההלכה. כנראה שהוא יקבל את העונש שלו בעולם הבא. או כנראה שהוא יקבל את השכר שלו בעולם הבא. מאוד קל להגיד עולם הבא, הא? אין מה לענות על טיעון כזה. אז מה הבעיה שלי בעצם? אני לא יכולה שלא לברך לפני תפוח או לא ליטול ידיים אחרי שירותים או לשטוף כלים עם סקוץ' רגיל. לא מסוגלת!! להתפלל הפסקתי כי אני לא באמת מרגישה שום דבר. אני לא רואה את עצמי לא דתיה, ומרגישה שבגלל שנסחפתי אחרי משה זה לא אמיתי. והחיים שלנו דבש דבש. משה לא רוצה ללחוץ, עד לפני כמה חודשים הוא היה נושא השיחה שלנו ופתאום זה התהפך. תובנות? תודה

 

[diplomat24]

ההרגשה שלך לגיטימית בהחלט

כמוך ישנם רבים וטובים. האדם הוא ייצור חברתי ולכן כאחד שכזה החברה מטביעה בו את חותמה בצורה הטובה ביותר. לא סתם אומרים "האדם תבנית נוף ילדותו, מכיון שאכן האדם הוא תוצר של החברה והתקופה שהוא מעוצב על ידה זה בעיקר כבר בשנותיו הראשונות. כל שאלות האמונה הן לגיטימיות והן פועל יוצא של אדם שחושב. הטבת לומר שחדלת מתפילותיך אך לעומת זאת קשה לך להכניס לפיך אוכל ללא ברכה. לדעתי גם אם היית סולדת סלידה עמוקה מהדת והיית אוחזת בדעה מוצקה שהדת אינה אלא הבל הבלים, תמיד יישאר איזה רגש מסויים לדת, רגש שאי אפשר להעלימו. אנו חיים בחברה סבוכה ומורכבת. קשה להפריד את ההוויה שלנו, את זכות קיומנו במרחב הגיאוגרפי ואת משמעות חיינו, מהדת והיהדות לגווניה. העניין נהיה מורכב שבעתיים כאשר אלה ערכים שגדלת וחונכת על פיהם. אני מבין שכנראה את לא מגדלת משפחה חרדית. אם כן לפחות עניין גדול אחד נחסך ממך. את יכולה לחנך את ילדייך להשכלה ולמוערבות בחברה הישראלית. עצתי אליך דווקא לא לזנוח את הכל, את יכולה להיות דתייה כרצונך. אין בעלות על הדת. אם את רוצה לקיים דברים מסוימים שעושים לך טוב, תקיימי אותם. במקביל כנראה שכבר התעורר בך הספק וכשהספק מתעורר קשה מאוד להפסיקו, כך את יכולה להמשיך ולהעמיק את עיונך בנושא זה ולמצוא שלווה לנפשך.

 

[ילדת רנסנס]

שאלות זה בריא

שלום לך! קודם כל, כל הכבוד על האומץ. לשניכם. זה אף פעם לא קל לעמוד מול מה שלימדו אותך ומה שהתרגלת אליו כל החיים, ולשאול. אני גדלתי בחינוך דתי-לאומי, ובאיזשהו שלב התחלתי לשאול שאלות, ומתישהו אחרי זה הבנתי שאלוהים (לפחות הפרשנות הדתית של המושג) לא קיים, הדת נבנתה על ידי בני אדם במשך הרבה זמן, וגם התנ"ך. ברגע שכבר לא האמנתי שהתורה היא 'אלוהית', אלא הבנתי שהיא נכתבה על ידי בני אדם, כל השאר נפל כמו מגדל קלפים. מה הטעם לשמור כשרות\שבת אם אין אלוהים, והכתבים שאומרים לי לשמור שבת\כשרות נכתבו על ידי בני אדם ולא על ידי ישות בוראת-כל אינטיליגנטית שהחליטה לבחור קבוצה של בני אדם במדבר על כדור הארץ ולהפוך אותם לעם נבחר? אבל חלק מההרגלים נשארו למשך זמן מה. גם אחרי שהבנתי שמה שאני מקיימת זה הרגל וזהו, ואין בזה באמת שום היגיון (או אמת מוחלטת, כמו שבדרך כלל דתיים תופסים את הדת שלהם). לקח לי המון זמן עד שהמגבלות שהתרגלתי אליהן נשרו מעצמן. וזה בסדר. זה שאת לא מסוגלת שלא לברך לפני תפוח, יכול להראות שאת מרגישה שאת מתחברת לאלוהים בבברכה שלך. מצד שני זה יכול להראות שהתרגלת לברך לפני אכילה, והרגלים קשה לשנות. הכל בסופו של דבר מגיע לשאלה הזאת- אם את מאמינה באלוהים, ומאמינה שהמצוות נתנו על ידיו לעם ישראל, שיבושם לך ולבריאות (בעוד אני בחרתי את הבחירה שלי, ברור לי שרבים בוחרים אחרת). אם את לא מאמינה בתורה-למשה-מסיני, אז אין באמת *הכרח* שתקיימי את מה שאת מקיימת. את יכולה *לבחור* (הא! פלאי העולם החופשי!) לקיים מה שאת רוצה מטעמי מסורת, וזה באמת בסדר גמור. (לדוגמה אני עדיין מתייחסת ליום כיפור בתור יום לחשבון נפש, עם ההבדל שעכשיו חשבון הנפש הוא מול עצמי ולא מול אלוהים.) לגבי אנשים 'גדולים וחכמים'- אני חושבת שהשאלה היא אותה שאלה. בסופו של דבר, הכל מתכנס לשאלה אם מישהו מאמין או לא (פרופ' ישעשיהו ליבוביץ כתב על זה לא מעט). זאת בחירה- להאמין או לא להאמין. אם הוא מאמין, כל הספקות והבעיות הם דברים שצריך לתקן אבל הם לא משנים את התמונה הגדולה. אם הוא לא מאמין, יכולה להיות לוגיקה מושלמת בדת אבל זה לא ישנה בכלל כי הדת מעיקרה היא שקר ועלילה עבור מישהו שלא מאמין באלוהים ומתן הדת לעם זה או אחר. אם את מאמינה ו\או רוצה לקיים מצוות מסויימות ואישך לא, אני עדיין בטוחה שתוכלו למצוא דרך ביניים שתתאים לשניכם. המון בהצלחה לשניכם!