חלוק לבן
מוזיקה קופצנית. שעת בוקר. מאיפה זה בא? רגע, אני מתחיל לראות, עיני נפתחות לאט לאט, מרגיש שוב את הרגליים. זבוב יושב לי על האף. המוזיקה מתחזקת מה שגורם לבוהן שלי להתחיל להתנודנד לפי הקצב, מי עושה את זה? הכל מעורפל, כואבת היד - מנסה להתרכז. מימיני יושב אדם גבוה, בחלוק לבן. הוא מחייך אלי אבל אני ממש לא מתרכז בפניו - מנסה לקרוא את שמו שמתנוסס על אותה חתיכת פלסטיק שצמודה לו לחולצה. המוזיקה עוקבת אחרי מבטי, היא בכל נשימה, היא פעימות ליבי. מבט חטוף לצד שמאל חושף עוד אדם, קצת יותר נמוך, גם בחלוק לבן אשר מביט בי דרך משקפיו העבות. אוחז בידי. ערן, אני אפסיק כאן. אתה זוכר את זה (במילים קצת שונות, לא שמרתי את המקורי). אתה היית חתיכת חרא מהונדס גנטית, אשר הדהים אותנו באין סוף תיאוריות מטופשות על חלזונות והפרשות גוף האדם. ומעט אחר כך, חזרת בתור החרא חוזר, לעוד תקופה די מכובדת גדושת זיוני שכל. זה היינו אנחנו כל הדרך. אותך אני מכיר. אתה מכיר אותי. הפורום הזה שייך לנו, למי שבאמת אוהב אותו ולמי שנהנה כאן. אז זין על שנינות. וזין על החיפוש המתמיד אחר אותה ההודעה שתשאיר את כולם עם הפה פעור. זין על חברות. וזין על נוסטלגיה. אתה נהנה כאן. ואתה עוד תחזור, אין לי ספק. הפורום הזה, ואני משתדל להיות הכי פחות דרמטי, היה מקום שבהחלט חשוב להרבה מאיתנו. לא פעם סיפרתי עד כמה חסרי חיים אנחנו לטעמי אבל עם זאת, אם זה הפורום (ומשתתפיו כמובן) שגורם לי להרגיש טוב, ולחייך אחרי יום מתיש. אז מי צריך את מה שהרגילים מגדירים חיים? אנחנו מנהיגים את המהפכה. אנחנו אלופי העולם בקפיצה לרוחב. אנחנו מייקל ג`קסון. וכשאתה תבין זאת, ותזכר, ותחזור לכאן יגמרו לך השמות. חחמ``ג, החרא-חוזר, מה הבא? אני בטוח שיש לך 12 וחצי אלף סיבות שאני בטוח שהם מאד הגיוניות לעזוב - אבל אני עשיתי את זה, ובמקביל למה שאנחנו עושים כל יום זה תמיד כלכך נחמד לחזור לכאן ולקרוא קצת על הצרות של אחרים - וזה לא כלכך כיף. אתה שכנעת אותי לחזור, ובבו היום - אני אשכנע אותך. זאת לא ההלוויה של החרא.
