ביחד לחוד

[melancholy man]

ביחד לחוד

מה עשה לכם את השבוע המוסיקאלי? מה אתם שומעים עכשיו ממש ועל מה אתם חורשים? אני שמעתי רוב השבוע את האלבום המצויין Alone Together של דיב מייסון, מייסון היה אחד משני הכותבים המרכזיים של טרפיק (יחד עם סטיב ווינווד) ואחד האחראיים המרכזיים על הצליל המאוד מיוחד של ההרכב הזה באלבומיו הראשונים, אבל מתח של אגו ועימותים מוסיקאלים עם ווינווד גרם לכך שמייסון יעזוב את הלהקה לפני האלבום ג'ון ברילקורן (למעשה הלהקה התפרקה לגמרי, וג'ון ברילקורן נולד מתוך ניסיון של ווינווד ליצור אלבום סולו, כשהוא הזמין את שאר חברי הלהקה לעזור, הוא פשוט לא צרף את מייסון). האלבום עצמו, דיי נטול להיטים, אבל יש לו את הקסם המופלא של האלבומים הראשונים של טראפיק, הצליל החם, הגיטרות המענגות והלונדוניות המופלאה הזאת, בשילוב, הצליל האמריקאי הזה, שאיכשהו משותף לכל החברה שעברו דרך דלייני ובוני (כן, כן, גם מייסון היה שם, יחד עם קלפטון, הריסון והחברה) גם להקת הליווי מורכבת ברובה מהחשודים הרגילים מהחברה של דלייני ובוני, אלו שעשו את בליינד פיית' ודרק והדומינוס (מינוס הקלפטון כמובן). אלבום נפלא לימי סוף האביב/ראשית הקיץ ודרך נפלא (יש דרך כזאת?) להתחיל את מאה השנים של הבדידות שממתינות לי עכשיו.

 

[fenriz]

אצלי השבוע

במסגרת ההחלטה לקנות את כל האלבומים שיצאו אי פעם מאנגליה בשנות השישים (כןכן אני עדיין תקוע באות A עם עוד איזה אלף אלבומים ברשימה), השבוע השקעתי ב -2 להקות מוד חביבות שפעלו באמצע - לקראת סוף שנות השישים בבריטניה, ועם טיפה יותר מזל ויחסי ציבור טובים יותר אולי היום היו זוכרים אותם כמו שזוכרים את המי, הפנים הקטנות או ציפורי החצר. הלהקה הראשונה היא לא אחרת מאשר להקת ההתקפה, או the attack כמו שהם נקראו בארץ המקור שלהם. הלהקה הקליטה לקראת סוף 66 ודי נעלמה בסביבות שנת 68, שאריות חברים שלה אפשר למצוא במרמלדה ובדה נייס למי שמחפש אותם. האוסף שלהם שיצא די לאחרונה נקרא About Time! Definitive Mod-Pop Collection 1967-68 וכמו שמו כן הוא, באמת הגיע הזמן שהוא יצא. הדיסק כולל את כל השירים שההתקפה אי פעם הוציאו, כולל השיר Try It שאולי מוכר לחובבי הסטנדלס. עם קאבר לסימפטיה לשטן של ג'אג'ר וריצ'ארדס, וביקורת ממש טובה מהקהל הלונדוני של אז, עכשיו הזמן לתקן ולתת ללהקה את ההערכה שמגיעה לה. האלבום השני הוא לא אחר מאשר Action Packed של לא אחרים מאשר להקת הפעולה (the action) הלונדונית, שהמקורות שלה עוד בתחילת שנות השישים, אבל ההרכב עם השם 'הפעולה' התייצב בסביבות 65. בשנים הראשונות הלהקה הוציאה כמה וכמה סינגלים לא רעים בחברת פרלפון (כן כן אותה חברה של הביטלס, יכול להיות שיצא להם לפגוש את מקרטני במסדרון) אבל משום מה הם לא נמכרו משהו באותן שנים. האוסף הנ"ל כולל את כל השירים שהלהקה הוציאה בין השנים 65 - 67, כולל ה-שיר של הלהקה Shadows and Reflections ובכלל כל האלבום הוקלט בלונדון של אמצע שנות השישים אז הוא חובה לכולם. נקודה. אה ולחובבי הפסידכליה / מתקדם / וכו' אז דה אקשיון הם הגלגול המוקדם של מייטי בייבי אז בכלל שווה לנסות. קניה נעימה!

 

[melancholy man]

האוסף של the attack

הוא חתיכת פצצה, מצטרף לגמרי להמלצה.

 

[LEATHER REBEL]

כבר היו לפני זה 3 דיסקים של ATTACK

לפחות שניים מהם עדיין בשוק... ואחד מהם כולל קטעים שאינם מופיעים בדיסק שציינת. ככה זה כשאין הוכחה חותכת לגבי "למי בדיוק שייכות הזכויות".

 

[AeroTom]

שבוע של לייב...

קודם כל אלבום הלייב המשובח - Rock Of Ages של The Band. בגרסת ה-Remastered שלו עם הדיסק השני ותוספת 10 השירים שם. אלבום לייב כ"כ נהדר, בשיתוף עם ה-Horns שהלהקה עשתה כ"כ טובה. הפתיחה של Don't Do It לאלבום הזה אהובה עלי ביותר (וגם מתקשרת למשהו אחר השבוע בנוגע למוזיקה אצלי). יחד עם כל השירים הטובים האחרים כמו Rag Mama Rag, The Weight, Up On A Cripple Creek, Stage Fright, Night They Drove Old Dixie Down כמובן ועוד רבים אחרים. מאוד נהנה מהאלבום הזה. תופס לדעתי את "הלהקה" במיטבה. אלבום לייב שני שעושה לי טוב בימים אלו הוא "Rockin' The Fillmore" של Humble Pie. הם נשמעים בלייב עוד טוב יותר מהסטודיו ו-7 הקטעים באלבום הזה עושים הרבה חסד עם הלהקה, ביניהם גרסאות ארוכות של Rolling Stone, I Don't Need No Doctor וגם גרסה אהובה עלי ביותר עם 23 דקות של I Walk On Gilded Splinters. ה-Fillmore הכפול של Ten Years After גם כן עושה הרבה טוב בתקופה זו. עוד יופי של אלבום לייב עם רצועות ארוכות, ג'אמים כמו שצריך והרבה מוזיקה משובחת. בנוסף אליהם, הזכרתי מקודם את Don't Do It של The Band, אז היום בדיוק לפני שנה הייתי בהופעה הראשונה מתוך 3 של ה-Black Crowes בלונדון. את ההופעה השלישית הם פתחו עם השיר הזה באופן המקסים שהם עושים אותו. אז ה-Instant Live של ההופעות האלה גם כן יחזירו לי הרבה זכרונות השבוע ויעלו בי חיוך של זמנים טובים.

 

[melancholy man]

Rockin' The Fillmore

אחד מאלבומי ההופעה הגדולים בכל הזמנים, בכלל האמבל פאי, כמו הפאסיס ובאיזשהו מובן אפילו הסמול פאסיס, הם אולי ההרכבים הכי אנדרייטד (אם להתיחס לשרשור שנפתח היום) אצלנו, לא ממש ברור, למה ההרכבים לא זוכים כאן ליחס של המי, זפלין או דיפ פרפל.

 

[Aeroguy]

שלי

Who's Next - deluxe edition סוף כל סוף מצאתי את זה במחיר סביר, והתייחדתי איתו השבוע... אלבום פשוט מדהים, כל הדיסק השני זה ההופעה האגדית ב-Young Vic, פשוט חבילה נפלאה. השני היה Eat It של האמבל פאי. במקום אחר ברשת נתתי למישהו אחר הסבר על האלבום המדהים הזה (מבטיח Review לכל האלבומים של הפאי בקרוב...) וכל הכתיבה הזאת עשתה לי תיאבון לשמוע אותו הרבה השבוע אבל בעיקר, Amorica של הבלאק קרואוז , אחד האלבומים החזקים והאישיים, ובכלל הטובים ביותר שבאוסף שלי. שני שירים מ-א-ו-ד חזקים של הרס עצמי שאני שומע כל פעם שאני עצוב, Gone ובעיקר Cursed Diamond, ועוד כמה שירים פשוט מדהימים... Ballad In Urgency, Wiser Time, Descending, Nonfiction ועוד...

 

[wawadhani]

שבוע דרק

השבוע שלי היה מורכב בעיקר מ Derek And The Dominos. אלבום עצוב כשכמעט כל שיר בו נשמע כאילו בכו אותו יותר מאשר שרו אותו כמו גם הגיטרה שמתייפחת ביחד עם השיר, נראה לי שאחת הדוגמאות הטובות לכך היא ב Nobody Knows You When You're Down And Out. השיר Bell Bottom Blues זוכה לתשומת לב מיוחדת, בכל סיבוב של האלבום הוא מקבל איזה 3-4 שמיעות, ובכל פעם קורע לי את הלב מחדש... כן, דיכאון אני יודעת. ואין על קלפטון לתקופות כאלה. מי כמוהו יודע?

 

[נ ד ב מ ו ר]

אחלה אלבום!

 

[AeroTom]

אלבום קלאסי כמובן, ותוספת -

או המלצה אם לא נחשפת עדיין...Live At The Fillmore, אלבום הלייב הכפול של Derek & The Dominos. מאלבומי הלייב היותר טובים שנתקלתי בהם שחובה לדעתי להכיר (ושיהיה לך עותק בבית, במיוחד אם יש לך חיבה ל-Layla). הוא כולל גם שירים של הלהקה שלא שוחררו בסטודיו מכיוון שלא יצא להם אלבום שני, ובוצעו רק בלייב ונמצאים כאן באלבום. כמו השיר הפותח Got To Get Better In A Little While. מדהים. בכלל, האלבום מלא בגרסאות ארוכות נ-פ-ל-א-ו-ת של שירי הלהקה (ואחרים כמובן). גרסאות מדהימות של: Why Does Love Got To Be So Sad Key To The Highway Have You Ever Loved A Women Tell The Truth Nobody Knows You When You're Down & Out בנוסף לשירים נוספים כמו: Presence Of The Lord Let It Rain ועוד... באמת אלבום לייב מהיותר טובים שיש. גיליתי אותו ממש בתחילת השנה הנוכחית והוא זינק אצלי ישר לרשימת אלבומי הלייב האהובים ביותר.

 

[wawadhani]

כן, יש לי, תודה

אכן אחד מאלבומי הלייב היותר טובים!

 

[AeroTom]

מעולה ../images/Emo45.gif

אז ההמלצה בתוקף למי שעדיין אין לו את האלבום...

 

[noosh]

Bell Bottom Blues

כמות הפעמים שהוא הושמע אצלי במערכת... אני חושבת שהרדיו של האוטו יודע לזהות לבד את הדיסק ואת הרצועה ולהעביר אליה אוטומטית, מרוב שחרשתי עליו. ובכלל האלבום הזה, יש בו כל כך הרבה רגש ומרגישים אותו בכל שיר ובכל צליל, לא מזמן הקשבתי לו שוב וחשבתי לכתוב עליו משהו, ואז אמרתי לעצמי שאין מצב שאינ מצליחה לתרגם אפילו שמינית מהרגש הזה למילים. הוא יודע להתחבר לכל חלק בפנים שצריך ניעור, ולגעת בכל נקודה שקצת כואבת או רגישה, ולהוציא את הכל החוצה ובאמת שאין כמוהו כשרוצים לנקז דברים, ולהתפרק קצת. פשוט להקשיב, עדיף כשנמצאים באוטו לבד או במקום סגור אחר ואפשר להגביר ולשיר איתם בלי שאף אחד ישמע (כי בכל זאת, חבל על כל מי שמסביב).

 

[Aeroguy]

../images/Emo13.gif

אכן אלבום נפלא, ולצערי אני שומע אותו באותן הנסיבות בימים אלה. אני יודע שיש לי המון מזל שזכיתי לראות את קלפטון בלהקה שכוללת את Derek Trucks בתפקיד דווין מבצע חלקים נרחבים מהאלבום בחודש שעבר.

 

[נ ד ב מ ו ר]

מממ אצלי ניל יאנג

קניתי לא מזמן את "after the gold rush" והוא פשוט יפה יותר בכל שמיעה

 

[sexyvampire]

bob dylan - the basement tapes

השיר ש'נגע בי' היה : odds and ends. ההתחלה של השיר במיוחד, מישום שקרה לי משהו דומה השבוע. אפשר להגיד שאני מאילו שמקשרים את השירים לחיים האמיתיים. יש לי את ה'תאוריה' הזו שיש שניי סוגי אנשים בעולם: אנשים שמקשיבים למילים ומחברים את זה לעצמם ואנשים ושומעים שירים בגלל הקצב. אבל בואו נודה שבלי קצב טוב כמעט אף-אחד לא היה שומע שירים. אם תשאלו אותי: אני חושב שהמילים עושים את הזמר, אבל צריך גם קצב טוב. I plan it all and I take my place You break your promise all over the place You promised to love me, but what do I see Just you comin' and spillin' juice over me Odds and ends, odds and ends Lost time is not found again

 

[Danny Bottleneck]

אצלי רץ

בעיקר האלבום black magic של מאג'יק סאם שקניתי שבוע שעבר. האלבום הזה עמד בכל הציפיות שהיו לי, ואחרי החומרים האחרים שלו היו לי הרבה, שזה אומר המון. שיקגו בלוז מהשורה הראשונה, ביצועי גיטרה יפהפיים ובלזו מפוצץ בנשמה- מבחינתי מתכון בטוח לשמיעות רצופות עד אובססיביות. מעבר לזה צמד האלבומים help yourself / beware the shadow שעליהם, כמו שהבטחתי לעופר ארחיב, בזיעתא דשמיא, בקרוב. וחוץ מזה, תקופת סטונס קשה ביותר - הסטונס תופסים נכון לעכשיו כ-70 אחוז מזמן ההאזנה שלי, החל מ- 12X5 דרך let it bleed ועד exile.

 

[psychodoodle]

../images/Emo45.gifיפה לך דני

ה Help Yourself הם לעניות דעתי ,אחד האוצרות הגדולים הנסתרים עדיין מאזניהם של חובבי הרוק הקלאסי ,בכל מה שמתרחש מוסיקלית בבריטניה של תחילת שנות השבעים .במרכזו של ההרכב העלום יחסית הנ"ל עמד איש מוכשר בשם Malcolm Morley שידע לכתוב שירים נהדרים ,ומזכיר לפעמים את ניל יאנג בקולו . בניגוד לטרנדים הנפוצים באותה תקופה ברוק הבריטי (רוק כבד, גלאמ ופרוגרסיב) ,ההרכב עושה מעין הומאז' לרוק ה "כפרי" של החוף המערבי של ארה"ב ,ונשמע מאד קרוב לפעמים ליאנג בתקופת "Everybody Knows This Is Nowhere" שלו. גם גדולים ונכבדים ממני עושים את אותה אנלוגיה,כמו למשל מר אורי ב"ש מקצת אחרת,המבקר ב AMG ,ושרשרת של אספני רוק ופסיכדליה מכובדים שמתמחים באותה תקופה . באנגליה אגב, להקות בסגנון הזה (הרכבים שנשמעים מושפעים יותר מהסגנון של הרכבי הגיטרות של ה West Coast האמריקאי ) מכונות" Pub Rock" ואני באופן אישי הייתי מאד שמח להתקל בלהקה שכזאת בפאב השכונתי . אם יש הרכב שהוא מאד underrated לטעמי הרי זה Help Yourself . אז תעזרו לעצמכם להתחבר לעותק של CD המאגד את help yourself / beware the shadow (האלבום הראשון והשלישי של ההרכב ) .המנהל דני לא פטור כמובן מסקירה קצת יותר רצינית ומעמיקה בעתיד ,כמו שהבטיח

 

[psychodoodle]

והנה מה שמסתובב בזמן האחרון אצלי

The Progressive Blues Experiment האלבום השני של Johnny Winter . אכזבה מרה הנחיל לי החיפוש אחר איזו סקירה מכובדת בפורום שמתעסק באגדות רוק ,על אחד מבכירי בניה של מדינת טקסס בתחום הבלוז הלבן . במיוחד מאכזבת גישתו של ידידי המלנכולי (ולמה מוזכר שם אלי לוזון בכלל ?) שהוא חובב בלוז יותר מושבע ממני ,שמספר לנו שלדעתו יש אחרים "שלוקחים אותו בסיבוב ".על טעם ועל ריח אין להתווכח כמובן ,אבל מענין שמר Muddy Waters הנכבד ,החליט שהבחור בהחלט מספיק מוכשר בשביל לעבוד איתו . הבחור גיטריסט אדיר ונשמע מאד שחרחר למרות לבקניותו .מומלצים מאד מטעמי 3 אלבומיו הראשונים . עוד משהו שמסתובב לאחרונה הרבה הוא האלבום השני של ההרכב הניו יורקי מסוף שנות השישים The Insect Trust. האלבום נקרא Hoboken Saturday Night והוא מ 1970 .ההרכב הזה מערבב פולק רוק עם בלוז וכל מיני ז'אנרים מתחום הג'אז בצורה שמרתקת אותי באופן אישי מאד,אם כי אחרים יחשבו שזה "איזוטרי" כמובן. ומשהו לסיום ,עוד תגלית מוצלחת לטעמי מתחום הבלוז רוק האמריקאי של תחילת השבעים,הוא ההרכב Moloch שמשלב אפקטים פסיכדליים בצורה משכנעת ביותר ומגיע מ Memphis של 1970 .שווה חקירה לכל חובבי הסגנון .

 

[psychodoodle]

והנה כמה קליפים

של ג'וני וינטר . כאן עם המאסטר ווטרס .והנה עוד אחד .והנה ג'וני עושה דילן.