סבל וטיפול
לגבי המטפלת בדיקור שהשתמשה בביו-אנרגיה: הרבה מאוד מטפלים משלבים שיטות שונות בטיפול אחד: דיקור/טוינא/שיאצו/רייקי/רפלקסולוגיה/הילינג/ארומתרפיה/פרחי-באך/צמחי-מרפא/תזונה/ועוד... אני מקוה שהמטפלת הנ"ל ידעה מה היא עושה. לגבי כאב בטיפול: לפחות בגישה לרפואה שאני מכיר, ריפוי קשור בכאב. שימו לב שלא אמרתי: "טיפול קשור בסבל", אלא "ריפוי קשור בכאב". כשיד או רגל נרדמת, ואחרי תנועה חוזרת אליה זרימת-הדם, זה לפעמים כואב - אבל בלי הכאב הזה, יבוא נמק שעלול להוביל לקטיעה או מוות. אחרי חבלה, שבר/נקע, ניתוח, פציעה - כשחוזרים להשתמש באיבר שלא השתמשנו בו איזו תקופה, זה כואב - אז מה, לא נזחור להשתמש ברגל שנשברה, אחרי שהורידו את הגבס? פתיחת חסימות, פיסיות ו/או רגשיות, גורמת הרבה פעמים לכאבים - פיזיים ו/או רגשיים. מי שמבין שזה חלק מתהליך, מבין שהכאב הזה אינו "סבל" אלא חלק מתהליך הריפוי, שמעיד על שינוי במצבו. כשהתחלתי להתאמן בטאי-צ´י, סבלתי מכאבים עזים בברכיים, בקסולים ובגב. אחרי כמה חודשים, כשהאימונים התחילו להשפיע (וכשהתחלתי באמת להתאמן כל יום...), שמתי לב שבזמן האימון הרגלים שלי לא כואבות, ושמחתי. כשנה וחצי יותר מאוחר, שמתי לב שהכאבים בזמן האימון חוזרים - אבל מחוץ לאימון, רמת הכאב יורדת. אז הגיעה תקופה בה בכל אימון כאבו לי הרגלים, אבל המשכתי להתאמן כי הבנתי שזה חלק מהתהליך. היום כמעט שלא כואב בכלל, לא באימון ולא מחוץ לו. בעיות רפואיות רבות באות מטראומות מהעבר, שהודחקו; זיכרון הטראומה כואב, והטיפול צריך להביא את המטופל להתמודד עם הטראומה, להבין אותה ואת תוצאותיה והשפעותיה, ולהתגבר עליה. והרבה מאוד פעמים, זה כואב. כמו כשמוציאים קוץ. כמו כשפותחים מורסה מוגלתית. טיפול לא חייב להיות נעים. אם מצאת טיפול נעים, הרווחת - אבל אם הוא לא עובד, לך למטפל טוב, ואל תשאל אותו: "זה יכאב?" סמוך על המטפל שלא יכאיב לחינם, ושאם יכאיב - יידע להנחות אותך ללמוד מהכאב הזה. אבל כמובן שזו רק דעתי, שאינה מחייבת איש...