ביום שישי... פרק ב'
אני אשה ממוקדת בדרך כלל...
אני אשה שיודעת להפעיל כח כשאני רואה לנכון...
יש לי מטרות ואני אגיע אליהם בטוב וברע ובכל מה שבינהם...
בחיי הפנים שלי קדימה. לעיתים מביטה לצדדים... לאחור???
זו החולשה שלי. לא מביטה לאחור. אין לאחור..., כאן? בוירטואלי???
יכולה להרשות לעצמי. כשאני ועצמי ביחד... וכל האחרים בעניינים.
כשהכל ברור ומובן... אז כן ישנים את הלילות בשלווה... עוברים הימים
במעשה... ועכשיו אני התבלבלתי... עכשיו אני מבולבלת. מאוד מבולבלת.
כי
מחפשת מילים...
היתה לנו אחות ואיננה... נו? לא עברנו בשל כך איזה טראומה נוראית...
לא נגרמו לנו פצעים בקיבה, לא ירתי בלימודי בבית הספר... לא בכינו
בלילות... לא הסתרנו צלקות...,
מצד אחר כן... אחות בוגרת זו סמכות... אהבנו אותה, רצינו בקרבתה...
אחות... אחות ממרחק של קיחמטרים, מרחק של זמן... מה נותר בה???
ובכלל כי אמרתי כי ידעתי שישנה עובדה...
אולי רגשית אולי ביולוגית רגשית... אבל בתחילה היינו עלים מתוך ענפים של עץ
נטוע עמוק עמוק בקרקע... והעלה שהיינו היה לענף רך... והנה בנינו משפחה
והיינו לענף מוצק...
והנה כשבאים הנכדות והנכדים לעולם... אנחנו הופכים לגזע... של עץ חדש...
ועצים במילא לא נפגשים כמו ענפים...
היינו עלים? היום ילדנו עלים... והיו חלקנו לענפים...???
אז אני גזע והיא גזע...נפגשים בשמחןת ובימים של אבל...
רק אם אחותך או אחיך היה לחבר??? אז חבר כחבר חברה כחברה...
זו תוספת שלא קשורה לעץ...
חשתי שהבלבול שלי משפיע על כולם...
לא נרשמה התךהבות היסטרית עת הודעתי בשמחה שהזמנתי
את אחותינו ואת בנותיה אלינו...
למען האמת גם הנכדה של אחותינו היא היתה לבת בית אצלנו ואצל האחרים...
איך אומרים 'אההה'אולי שתי בנות שהן קרובות בגיל... כמעט אפס...
אצלנו??? יש בהחלט את המקום והכבוד של מי שהיא... אוהבים אותה נורא...
בדרך לנמל התעופה התכנסתי לתוך עצמי... ראיתי אותן מגיחות אל האולם הגדול...
כל אחת והמזוודה שלה... מניפות יד לכולנו ושמחה גדולה על פניהן...ראיתי רגעים ארוכים של מבוכה...
לא ראיתי את עצמי אכולת געגועים עוזבת הכל ורצה לקראתן...
אבל פרחים?
פרחים קנינו... זר אחד שלנו וזר אחד מטעם הנכדה/בת שנשארה איתנו...
המפגש מול האחים שלי והאחיות שלי שבאו לפי צו (כמעט) היו מרגשים... כמו כל
מפגש משפחתי... רק שכאן ועכשיו היה נראה לפחות על האחים שהם לא מבינים לגמרי... עד הסוף למה נקראו,
עובדה כל אח בא לבדו... וכל אחות לבדה..., אבל ריקי מבקשת... בעיקר לאחר שהחלטנו לחזור ולהיות משפחה...
לו ידעו שהזמנתי מקום בבית קפה בר חלבית בעיקר בכדי שיהיה לנו מקום סביר להתחיל ולדבר... להכיר...
וכך היה...
אהרון היה הראשון לראות את השלוש יוצאות אל האולם. כל אחת גוררת מזוודה גדולה... 'הנה הן' הכריז
ונשאר עומד על מקומו... אין ספק שהתרגש , מאוד התרגש... ,
רגעים של מבוכה... אנחנו מכירות... מכירות מהתמונות, לפחות... האמא של הנערה היתה אצלנו
לבקר את בתה שנעלמה להם מהחיים...
ואחותי???
לו עברה מולי מאתיים פעם ביום... לא. ממש לא.
לבושה היתה בחליפה שחורה. בתה שצעה בתווך לבושה היתה בשמלה אדומה...
יפה ופשוטה או יפה בפשטותה...
התקרבו אלינו... ומן הטבע שהילדה לבושת המדים תרוץ לחבק את אמה ואת סבתה...
וקצת גם ךדודה. זה היה אות.
כי אחיותי והאחים שלי זנחו את... והפקירו את עצמם לחיבוקים ולהמון המון דמעות
מצד האחיות שלי... וזו האורחת עומדת וממלמלת משהו לא מובן בשפתה...
דקות ארוכות. לחצתי בחום את ידי הנשים, בנותיה... עד ששאלה אחותי 'ריקי שלי?'
עמדתי מולה. מי שהיתה תמיד האחות הבוגרת הגדולה... והנה אני גדולה עליה... אבל
נתתי את עצמי לרגשות שיעלו, לדמעות שתיזלוגנה... לבכי... 'תודה תודה' היא לחשה לי...
ואני אמרתי לה 'יא נבלה'... משמחה...שמחה שעדיין מתקשה להסביר לעצמי אבל היא כאן...
'לאן עכשיו' שאל ציון...
אמרתי
אמר 'אם הייתי יודע...'
אמרתי 'ידעתי'
רק שאחותי בקשה שנעבור לרגע אצל אמא...
כיבדתי את רצונה, נתתי לה לפתח את המסע אצל אמא שלנו.
הנחה אבן על המצבה. בכתה.
אכן מסע משפחתי מרתק. מעניין... שאנו בתחילת הדרך...
השבוע ניפגש אם הנכד של אחותי... ואימו שאיתנו ואחותו החיילת...
הוא בתגלית... כאן אצלנו בארץ... 'אינשאללה' אני אומרת לאמא שלו...
'שיעשה עליה'... ואחותו כמו ישראלית מלידה אומרת אחרי 'אינשאללה'...
אני אשה ממוקדת בדרך כלל...
אני אשה שיודעת להפעיל כח כשאני רואה לנכון...
יש לי מטרות ואני אגיע אליהם בטוב וברע ובכל מה שבינהם...
בחיי הפנים שלי קדימה. לעיתים מביטה לצדדים... לאחור???
זו החולשה שלי. לא מביטה לאחור. אין לאחור..., כאן? בוירטואלי???
יכולה להרשות לעצמי. כשאני ועצמי ביחד... וכל האחרים בעניינים.
כשהכל ברור ומובן... אז כן ישנים את הלילות בשלווה... עוברים הימים
במעשה... ועכשיו אני התבלבלתי... עכשיו אני מבולבלת. מאוד מבולבלת.
כי
מחפשת מילים...
היתה לנו אחות ואיננה... נו? לא עברנו בשל כך איזה טראומה נוראית...
לא נגרמו לנו פצעים בקיבה, לא ירתי בלימודי בבית הספר... לא בכינו
בלילות... לא הסתרנו צלקות...,
מצד אחר כן... אחות בוגרת זו סמכות... אהבנו אותה, רצינו בקרבתה...
אחות... אחות ממרחק של קיחמטרים, מרחק של זמן... מה נותר בה???
ובכלל כי אמרתי כי ידעתי שישנה עובדה...
אולי רגשית אולי ביולוגית רגשית... אבל בתחילה היינו עלים מתוך ענפים של עץ
נטוע עמוק עמוק בקרקע... והעלה שהיינו היה לענף רך... והנה בנינו משפחה
והיינו לענף מוצק...
והנה כשבאים הנכדות והנכדים לעולם... אנחנו הופכים לגזע... של עץ חדש...
ועצים במילא לא נפגשים כמו ענפים...
היינו עלים? היום ילדנו עלים... והיו חלקנו לענפים...???
אז אני גזע והיא גזע...נפגשים בשמחןת ובימים של אבל...
רק אם אחותך או אחיך היה לחבר??? אז חבר כחבר חברה כחברה...
זו תוספת שלא קשורה לעץ...
חשתי שהבלבול שלי משפיע על כולם...
לא נרשמה התךהבות היסטרית עת הודעתי בשמחה שהזמנתי
את אחותינו ואת בנותיה אלינו...
למען האמת גם הנכדה של אחותינו היא היתה לבת בית אצלנו ואצל האחרים...
איך אומרים 'אההה'אולי שתי בנות שהן קרובות בגיל... כמעט אפס...
אצלנו??? יש בהחלט את המקום והכבוד של מי שהיא... אוהבים אותה נורא...
בדרך לנמל התעופה התכנסתי לתוך עצמי... ראיתי אותן מגיחות אל האולם הגדול...
כל אחת והמזוודה שלה... מניפות יד לכולנו ושמחה גדולה על פניהן...ראיתי רגעים ארוכים של מבוכה...
לא ראיתי את עצמי אכולת געגועים עוזבת הכל ורצה לקראתן...
אבל פרחים?
פרחים קנינו... זר אחד שלנו וזר אחד מטעם הנכדה/בת שנשארה איתנו...
המפגש מול האחים שלי והאחיות שלי שבאו לפי צו (כמעט) היו מרגשים... כמו כל
מפגש משפחתי... רק שכאן ועכשיו היה נראה לפחות על האחים שהם לא מבינים לגמרי... עד הסוף למה נקראו,
עובדה כל אח בא לבדו... וכל אחות לבדה..., אבל ריקי מבקשת... בעיקר לאחר שהחלטנו לחזור ולהיות משפחה...
לו ידעו שהזמנתי מקום בבית קפה בר חלבית בעיקר בכדי שיהיה לנו מקום סביר להתחיל ולדבר... להכיר...
וכך היה...
אהרון היה הראשון לראות את השלוש יוצאות אל האולם. כל אחת גוררת מזוודה גדולה... 'הנה הן' הכריז
ונשאר עומד על מקומו... אין ספק שהתרגש , מאוד התרגש... ,
רגעים של מבוכה... אנחנו מכירות... מכירות מהתמונות, לפחות... האמא של הנערה היתה אצלנו
לבקר את בתה שנעלמה להם מהחיים...
ואחותי???
לו עברה מולי מאתיים פעם ביום... לא. ממש לא.
לבושה היתה בחליפה שחורה. בתה שצעה בתווך לבושה היתה בשמלה אדומה...
יפה ופשוטה או יפה בפשטותה...
התקרבו אלינו... ומן הטבע שהילדה לבושת המדים תרוץ לחבק את אמה ואת סבתה...
וקצת גם ךדודה. זה היה אות.
כי אחיותי והאחים שלי זנחו את... והפקירו את עצמם לחיבוקים ולהמון המון דמעות
מצד האחיות שלי... וזו האורחת עומדת וממלמלת משהו לא מובן בשפתה...
דקות ארוכות. לחצתי בחום את ידי הנשים, בנותיה... עד ששאלה אחותי 'ריקי שלי?'
עמדתי מולה. מי שהיתה תמיד האחות הבוגרת הגדולה... והנה אני גדולה עליה... אבל
נתתי את עצמי לרגשות שיעלו, לדמעות שתיזלוגנה... לבכי... 'תודה תודה' היא לחשה לי...
ואני אמרתי לה 'יא נבלה'... משמחה...שמחה שעדיין מתקשה להסביר לעצמי אבל היא כאן...
'לאן עכשיו' שאל ציון...
אמרתי
אמר 'אם הייתי יודע...'
אמרתי 'ידעתי'
רק שאחותי בקשה שנעבור לרגע אצל אמא...
כיבדתי את רצונה, נתתי לה לפתח את המסע אצל אמא שלנו.
הנחה אבן על המצבה. בכתה.
אכן מסע משפחתי מרתק. מעניין... שאנו בתחילת הדרך...
השבוע ניפגש אם הנכד של אחותי... ואימו שאיתנו ואחותו החיילת...
הוא בתגלית... כאן אצלנו בארץ... 'אינשאללה' אני אומרת לאמא שלו...
'שיעשה עליה'... ואחותו כמו ישראלית מלידה אומרת אחרי 'אינשאללה'...
