בטח...

[אילה.]

בטח...

בוקר... הבוקר תמיד מתחיל בכיף... מעירה אותו... הוא מתמתח קלות, ממלמל מילמולים קטנים ורכים, מסתובב לצד השני, מתמסר לליטופים שלי... בסוף מתרצה, קם, הולך לרבוץ מול הטלוויזיה ומחכה שיוגשו לו - נסיך או לא נסיך - הקורנפלייקס, בשביל שייפתחו לו העיניים... ואז מתחיל הבלגן. -תתלבש כבר. -בסדר. -נו, אתה עוד לא לבוש? -טוב, רגע. -אנחנו נאחר להסעה. -אני מתלבש, את לא רואה? -סידרת את התיק? -עוד לא. -צחצחת שיניים? -אני מסדר את התיק. אוףףףףףףף והיום... היום ממש כעסתי כבר. נמאס לי וכעסתי וגערתי והוא... עלו לו דמעות בעיניים היפות שלו... לא אוהב שאני ככה גוערת... קשה לו להתמודד עם זה. ואני, רואה את הדמעות, אבל עדיין כועסת... למה הוא לא יכול לעשות את זה ברוגע? למה חייבים לצעוק בשביל שמה שממילא קורה, יקרה? ונכנסים לאוטו, שותקים... הכובד מלווה אותנו... ואני כבר נרגעת... תשמע, אני אומרת לו, מצטערת שצעקתי. אבל יש דברים, אתה יודע, שמוציאים אותי משלוותי, ואני מגיבה בלי לספור עד עשר, בלי לקחת נשימה קודם. אז אני מבקשת סליחה. והוא מחייך אליי דרך המראה... ``חברים?`` אני אומרת לו... והוא, מלטף לי את היד וזורק, כלאחר יד, ``בטח``... כאילו כלום... אילה בלב שעולה על גדותיו

 

[רקדנית הרוח...]

אילה..

לבקש סליחה על זה שצעקת זה בסדר אבל על זה שכעסת = no way!! הוא צריך להבין שהוא היה לא בסדר ולכן הוציא אותך משלוותך וכשהוא כועס הוא לא צועק??? ילדים מבינים את זה..תתפלאי עד כמה. צריך להיזהר לא ליפול בגבול הדק שבין לתת לו לטפס עלינו לבין לכבד אותו כאדם. וחוץ מזה, הוא נשמע לי חמוד לאללה..(-:

 

[linet1]

גם אני כבר יומיים הולכת על חבל דק

ואתמול התפרצתי...והרגשתי נורא, וצעקתי וניסיתי להסביר למה אני כל כך כועסת...זה עזר, בהחלט שעזר אבל בדיוק ל 10 דקות. ובדר``כ היא באמת ילדה מקסימה - נו...אתם כבר יודעים לא? ולעיתים רחוקות יוצא לי לכעוס, אבל לאחרונה אני כועסת יותר מידיי. זה בבוקר על הבגדים (שהיא בטוחה שהיא הולכת לחתונה וחייבת ללבוש את המחלצות היפות ביותר...). והדבר שהכי מתסכל אותי...זה זריקה אדירה של כמויות אוכל...בהתחלה - ממש לא ידעתי איך להגיב לעניין ולא רציתי להכריח לאכול מה שהיא מבקשת אבל זה הפך להיות נוהג קבוע. היא מוציאה מעדן מהמקרר ואיך שהיא פותחת אותו היא מתחרטת...ומדקלמת לי את מילותיי: ``אם לא רוצים - אז לא חייבים``, רק שאני נוהגת לאמר את זה כשהיא לא מעוניינת לאכול וגם לא מבקשת..... או ארוחת ערב...היא רוצה חביתה, גבינה, לחם ותירס - אין בעיה...אני אומרת אבל זה הרבה מידיי...אז בואי תתחילי מהחביתה והגבינה ואם תרצי עוד משהו אני אתן לך בשימחה - והיא כמו אחת מורעבת אומרת: אבל אמא...אני רעבה..אני מבטיחה לסיים הכל...ואני מתרצה - וכמובן הצלחת נישארת מלאה... אז לפני יומיים החלטתי לשים לזה סוף ולא נתתי לה לקום מהשולחן...וכל כך כעסתי - והסברתי לה שאי אפשר לזרוק כל כך הרבה אוכל כי זה עולה כסף - ואז לא יהיה לנו לדברים אחרים...והיא בשלה...נעלבת מהטפת המוסר שלי ומהגערות שלי - אבל למחרת הכל חוזר חלילה.... אז מה עושים עם הבעיה הזו?????

 

[כחול עמוק]

קונציסטנטיות יקירתי

אחד הדברים הקשים ביותר לביצוע הוא להיות עקבי. אני לומד זאת אט אט ובד``כ בדרך הקשה. כמו כן תמיד עדיף לומר לקטנטנים את הדברים בשקט ובאסרטיביות. לדעתי ההתפרצות מגיעה בד``כ מתסכול שלנו שלפעמים כמו במקרה האוכל נובע גם או בעיקר מכעס על עצמנו(כמה אנחנו מטומטמים/פראיירים...). לו היית עומדת על שלך ולא מכינה את סעודת המלכים לא היית צריכה להתעצבן. אכן, אנו במבחן מתמיד שלהם ואין מה לעשות - הורות אינה תמיד מתנת אל (לרובנו לא). אני פשוט עובד על עצמי ועם הזמן העסק משתפר כך שיש תקווה... חוץ מזה עוד דבר שהייתי מציע לך הוא לנסות לעשות על מה שאפשר עבודת הכנה. למשל עם הבגדים היו לנו סקנדלים נוראיים בבוקר - במיוחד על נושא התחתונים בו התמקדה לאחרונה בתנו אנינת הטוסיק. הפתרון היה להכין (שהיא תבחר) בגדים בערב מראש. הללו מונחים על הכסא וממתינים לה בבוקר וכך נוטרל הנושא באופן מוחלט שכן היא פשוט לא עסוקה בבחירת בגדים בבוקר! בניתוח קר מה שנעשה הוא להעביר את הנושא הבעייתי לנקודת זמן פחות מתוחה (בבוקר ממהרים). בקיצור, עמדי מאחורי דברייך (לאחר שנאמרו בנעימות ובאסרטיביות) והשתדלי להקטין עד למינימום את נקודות החיכוך עד שהעניינים ירגעו (כי כרגע זה מעין מעגל קסמים), כלומר אל תתעמתי על נושאים לא חשובים (חשיבותם של נושאים משתנה וניתן לשנות את סדר העדיפויות בכל פעם). אל תדאגי, זה לא שאני תמיד מצליח בכל מה שכתבתי לעיל... וחוץ מזה למרות שמה שכתבתי נשמע קר הרי שכמובן אין שום סתירה בין הגישה הנ``ל להמון חיבה ואהבה שבהם אף פעם לא ניתן להפריז!

 

[אמיר.]

חסכת לי תגובה. ובכל זאת...

ילדים בודקים גבולות. בעצם גם מבוגרים. הכי טוב היה לו יכולנו לחנך בשקט ובנועם אבל ביננו זה לא תמיד הולך.... יש לנו הרושם שהם עושים דווקא ברגעים הכי קריטיים (האויב תוקף עם שחר) כמובן שזה לא נכון זה רק שברגעים הלחוצים אין לנו זמן לתכנו ולבצע איסטרטגיה חינוכית מדהימה. -------- מה שעוזר לפעמים אצלי זה תכנון מראש. בגדים מראש על הכסא מהערב אוכל מוכן לפני שהם מגיעים לשולחן. סדר אמבטיות מוגדר. לא להסחף כמובן - זה לא צבא. אבל זה טוב לילדים (וגם למבוגרים) לגעת מה עומד לקרות איך ולמה. ו.... כישי זמן לשאול לדעתם לתת להם לבחור לדון יחד... זה יכול להיות נחמד... (אם יש זמן !!!)