בטחון עצמי

[mamick]

בטחון עצמי

אני בן אדם חסר בטחון. מה שממלא את חיי ביסורים תמידים: פחד מכשלון, ביישנות, תלות בדעות של אחרים עליי, צורך בחיזוקים, מבוכה וכו'. אני לא אומרת שאני אומללה כל הזמן, אבל זה בהחלט ממרר לי את החיים. ובשביל מה הוידוי קורע הלב? בשביל להסביר למה חשוב לי שלבן שלי כן יהיה בטחון עצמי, שיוכל להעריך את עצמו נכון ולא יהיה תלוי בדעות של אחרים. אני חו"ח לא רוצה לשנות אותו או לעצב לפי הרצונות שלי או לגרום לו בכח להמנע מהמגרעות שלי. מה שאני רוצה זה לעודד ולטפח את בטחונו העצמי. הוא בן 1.2. כמובן בטוח שהוא מרכז העולם. כך שלא שיש כבר בעיה. אני יודעת את הדברים הטריוויאליים: לא לתת לבכות לתינוק, לא לנסות לשבור את רוחו וכו'. אבל מכיוון שהנושא חשוב לי מאוד, הייתי רוצה לקבל עוד עצות. עוד כמה חודשים הוא יתחיל ללכת לגן, ואני חוששת גם שהבטחון שלו יפגע מזה שישאר שם "לבד", שצרכיו לא יסופקו מידית, ומדברים אחרים שיצטרך להתמודד איתם. כך שאשמח גם אם תתיחסו גם לנושא כניסה לגן. תודה.

 

[אלדורית]

חלק מהשינוי שכרוך בהפיכתך לאמא

הוא גם הזדמנות מצוינת לצמיחה אישית. זה הזמן לשים מאחוריך את כל משקעי העבר (היחסים שלך עם הוריך, מקומך החברתי בתקופת הילדות והנעורים), ולכוון את עצמך לקראת האמא שאת רוצה להיות. זה לא ענין פשוט בכלל, אבל אין כמו אימהות כדי להחדיר בך מוטיבציה ותחושת דחיפות. את רוצה להיות אמא נהדרת, וזה כולל גם מידה בריאה של ביטחון עצמי. לכן, את תסגלי לעצמך את הביטחון העצמי שאת צריכה: באופן יזום ומודע, כפי שאת ממילא כבר מתחילה לעשות בעצם זה שאת רוצה לפתור את הבעיה. אני לא חושבת שאת זקוקה בהכרח לליווי מקצועי בענין--תלוי במידה שבה את מסוגלת לגרד מתוך עצמך את האמונה בעצמך. נקודה טובה להתחיל בה היא להשליך ממה שאת חושבת על הילד שלך על עצמך: אם יש לי כזה ילד נהדר (ונשמע שכך את מרגישה), כנראה שגם אני די בסדר... עוד נקודה חשובה: כיון שהילד שלך תופס מקום ראשון בחשיבות של הדברים בעולם, קל יותר להמעיט בחשיבותם של דברים אחרים (כמו למשל דעותיהם של אנשים אחרים עליך). כך שגם זה יתרון. ברגע שהרגשתך האישית תשתפר נראה לי שתחששי פחות גם לגבי בנך. מעבר לזה אם הוא חושב שהוא מרכז העולם כרגע, נשמע לי שהכל תקין ואין מה לעשות במיוחד בכיוון שלו.

 

[לאה_מ]

../images/Emo45.gif איזו תשובה יפה

מסכימה עם כל מילה, ובנוסף - התפקיד שלנו כהורים הוא לחזק את הילדים. לא למנוע מהם התמודדות, אלא לחזק אותם כאשר הם נקלעים להתמודדות כזו. מהבחינה הזו בית שמספק חום ואהבה, שממלא את הצרכים הפיזיים והרגשיים של הילד, שהילד מרגיש אהוב, שהוא מרגיש מוערך, שהוא מרגיש מכובד, שחווה הרבה חוויות של הצלחה, שמקבל הרבה חיזוקים והערכה - יוצא עם הרבה מאד כלים להתמודדות בחיים. גם בגילאים הצעירים.

 

[mamick]

לא רוצה למנוע ממנו התמודדות,

אלא רוצה ללמוד יותר איך אני יכולה לחזק אותו. איך אני אגרום לו להרגיש מעורך, לחוות הצלחה וכל הדברים האחרים שכתבת.

 

[לאה_מ]

אני בטוחה שאת יודעת את זה ../images/Emo13.gif

לא בגלל שאנחנו מכירות (אנחנו לא

), אלא בגלל שהידע שלך בנושא נותן לך הרבה מודעות למה שצריך ולא היה לך. זה נשמע יותר פשוט ממה שזה באמת, אבל אני חושבת שהמפתח הוא כבוד לילד - הקשבה, הערכה, באמת להקשיב למה שהוא אומר (ושהוא ידע שאת מקשיבה לו), לשבח אותו (גם בפניו) על הדברים שמוצאים חן בעיניך, לעודד אותו למצוא פתרונות למצבים בעייתיים ולשבח אותו על היכולת שלו למצוא פתרונות כאלה, לתת לו כלים להתמודדות עם מצבים קשים, לאפשר לו חוויות הצלחה (לעשות איתו דברים שהוא טוב בהם, לאפשר לו לימוד הדרגתי), לתמוך בו ולסייע לו, ותמיד לתת לו תחושה שהוא נאהב. לא נשמע כל כך קשה, נכון?

 

[mamick]

מסכימה איתך, שזה צריך לבוא ממני.

אבל פה בדיוק הפחד הגדול שלי, שאני "אקלקל" אותו, שאני אגרום לו ,לא במודע, להיות כמוני.

 

[אלדורית]

נו, אז בדיוק בגלל זה יש לך משימה

אל תתני לפחד שלך להפוך למשתק, אלא השתמשי בו כדי לעבוד על עצמך. תראי איזה אומץ יש לך לבוא לכאן ולהצהיר קבל עם ופורום שיש לך בעיה! סימן שלא הכל אבוד, נכון? לא לכל אחת יש כזה אומץ. ואם את אישה אמיצה, האימהות תהפוך אותך לעוד יותר אמיצה--ותעזור לך לטפל בבעיות שלך, למען הילדים שלך ולמען עצמך.

 

[ליאת +]

אולי תתחילי מרשימה של דברים

שאת אוהבת או מעריכה בעצמך שתוכלי לתת לילד שלך. כי כמו שאת מתארת את זה כרגע זה נשמע שלהיות כמוך זה בערך הדבר האחרון שאת מאחלת לילד שלך

וחבל. האם יתכן שבנוסף לתכונות שתיארת את גם אדם רגיש לעצמו ולאחרים, נעימת הליכות, אכפתית, אהודה על אחרים ועוד? (אני נותנת את התכונות האלה כי הן תמונת ראי של התכונות שאינך אוהבת בעצמך). בנוסף כמובן ראוי לזכור שלכל ילד יש את האישיות שלו, שעל פי תפיסתי לך יהיה רק חלק קטן בהשפעה על אותה אישיות. לדעתי הדבר שממנו את צריכה לחשוש יותר הוא שאת תראי את הילד שלך רק מתוך המשקפים האלה של החשש מפני שיהיה דומה לך וכך תפספסי בו דברים אחרים ויחודיים שלו.