כן כן.. זה לא עובר.. אבל משתפר..
עוררת אצלי מחשבות... אכן, באתי מבית שנתן אהבה ובשפע... אז זה לא זה?!... וגם - ניסו לכוון לי את החיים... אבל... האין כל הורה ``נורמאלי``... עושה זאת?!...
אז מה? כל הילדים הופכים, בגלל זה לחסרי בטחון?! יותר מכל - עורר אותי המשפט אודות הבקורת: וברשותכם, אגולל את המחשבות שחלפו בראשי אודות הבית שלי... אמנם לא ספגתי בקורת... להיפך: הורי התפעלו מיצירותיי.. התפעלו מהישגיי... התפעלו מיופיי... אבל... אתה יודע מה?! לא צריך לספוג ביקורת כדי שיתקבל אפקט כזה... מספיק שההורים מביעים עמדה נחרצת ביקורתית על מעלליו של מישהו אחר - וזה חודר... מספיק שהם נוקטים עמדה... ואז כילדים, אנחנו שומעים את מילותיהם של ההורים כאילו דיברה איזושהי סמכות אלוהית כל יכולה... וזה נספג... במיוחד אם ההורים שלנו הם כאלו ש``יודעים`` בדיוק... מה נכון ומה לא... ``יודעים`` לא רק בשבילנו... אלא בשביל כל מי שזז בסביבה...... במיוחד כשהם, בתנועת יד מבטלת דוחים בשאט נפש כל מיני רעיונות - שאתה, יום אחד, מוצא את עצמך דוקא בצד ההוא הבזוי.... או שהם דוחים את דיעותיהם של אנשים אחרים שבהם מצאת משהו... או את חבריך.. או את אהוביך... והאפקט עשוי להתקבל.. גם אם אינם מבטלים דווקא את דעותיך שלך - אם כי אז זה יוצר חוסר בטחון באופן חזק יותר... בכל אופן, כשההורים ``דעתניים`` כאלו.. קשה לילד להתפתח כחושב עצמאי - עם לגיטימציה לחשיבה שונה משל ההורים... ואז.. צריך ללכת בתלם שהם התוו... לא לסטות.. ילד כזה כבר יודע מה תהייה מנת חלקו אם רק יחשוב אחרת מהם.. ילד כזה כבר יודע מה הם חושבים על זה... ואיזה בוז הם חשים כלפי מי שעושה/ חושב אחרת... ועוד חושבת על זה .. ומגלגלת בתוכי את המחשבות... זכור לי, למשל, שהורי התייחסו בבוז לאנשים, שפרגנו לעצמם חיי חברה ובילויים כאשר הם היו הורים והקימו משפחה... אלו הורים לא טובים... אז איזה מן בן אדם אני... אם אני מעיזה לרצות לבלות כשהילדים בבית... (...מה גם שבעלי גם חושב ככה...
, כמו אמי...) זכור לי עוד שאמי, ז``ל, חינכה אותי לא להאמין לאף אחד.. לשמור סודות מזרים - לא לספר מה שקורה בבית... כי אין אדם שאפשר לבטוח בו... ואיך יכולתי לטפח חברויות... תמיד חששתי... אז אף פעם לא למדתי את המידה הנכונה.. הקשר שלי היו תמיד מוגזמים בחשיפה: או יותר מידי או פחות מידיי.... תמיד הקונפליקט הזה... ``לאן שלא אוהבים אותך - אל תלכי אף פעם; לאן שאוהבים אותך, תלכי מעט..`` וגם דאגנות היתר המגוננת שלה לא הטיבה עימי... חשוב לאכול בבקר לפני הגן... אז תמיד אחרתי... וכבר הייתי בעמדת נחיתות... זוכרת במיוחד את הנעליים האורטופדיות... שלא יהיה לילדה פלטפוס... וכל ילדי הגן שמו לצחוק וללעג את יוצאת הדופן... במיוחד לאור העובדה שציוריה היפים של אותה ילדה (שהייתה אני) זכו לשבחים רבים מהצוות - ``ידי זהב`` הן קראו לי... מה שעורר כנראה, את קנאתם, ויצר בהם את תגובת ההתגוננות של ``להקטין אותה`` כדי להרגיש שהם ה``שווים``.... וגם... מורה בכיתה א` שתגובתה הרעה לפרפקציוניסטיות שלי עשתה את שלה... ``בלבוסטה`` היא כינתה אותי - ספק בלעג ספק בחיוך, וזה בהחלט הספיק לילדים לרוץ אחרי בהפסקה, לצחוק ולהפנות אצבע לועגת: ``ב - ל - בו - ס - טה`` והקריאה מהדהדת באוזני עד היום... ועוד כהנה וכהנה... פתאום, בזכות הודעתך, אני מגיעה לכל מיני תובנות, מניין זה צמח... ובודאי יש עוד... ואוו.. כמה כתבתי... ואיזה תהליך העברת אותי, איש מידות...
