נדמה לי שהדברים כבר נאמרו
ובכל זאת - * למרות הסימפטיה המיידית לפרץ (גם לי יש), רצוי לזכור שמפלגת העבודה הוכיחה יותר מכל דבר אחר תאווה בלתי מרוסנת לשלטון. כדי לזכות בלשכות של שרים התרפסה העבודה בפני שרון בשתי הממשלות בהן שימש ראש ממשלה וויתרה לגמרי על עקרונותיה. התוצאה - מדיניות כלכלית בהשראת ביבי ובתמיכה בלתי מסוייגת של שרון, שדרדרה את מצבם של העובדים ושל השכבות החלשות לשפל המדרגה, הטיבה מאוד עם המאיון העליון ותרמה להרחבת פערים בהכנסות במידה חסרת תקדים. * על אף ההתנתקות, ועל אף העובדה ששרון כנראה מוכן למהלכים נוספים, העבודה עלולה לתת יד למדיניות תוקפנית וחסרת פשרות בכל מה שנוגע לתוואי הגדר, או לפוצץ כל משא ומתן בגלל ההתעקשות להחזיק בשכונות הערביות של ירושלים. עוד בנוגע למדיניות חוץ וביטחון - כדאי לזכור שבאופן פרדוכסלי, לא מפלגת העבודה היא שלחצה והובילה למהלך של יציאה מעזה, אלא דווקא שרון הוא שהוביל את המהלך הזה. אחרי כל אלה, איך ניתן לסמוך על מפלגה שבעתיד תעשה מה שלא עשתה בכל ההזדמנויות שהיו לה בעבר? רק בגלל היו"ר? או בגלל הרטוריקה שמתעלמת מכל מה שנעשה בעבר? נדמה לי שלעבודה (שלא כמו למרצ), נתנו די הזדמנויות להשפיע לכיוונים הנכונים, והיא החמיצה את כולן. ככול שמרצ תהיה חזקה יותר, כך יגדל הסיכוי שתכניות כלכליות ההולמות מדיניות סוציאל דמוקרטית רחבה ותוכניות מדיניות מתונות יזכו לתמיכה המירבית. ואז, מי יודע, אולי אפילו חכ"י העבודה האופורטוניסטים ימצאו את האומץ לתמוך בהן...
