melancholy man
New member
בחיפוש אחר אמריקה
הרחובות של אמריקה ב 1968 היו מלאים בילדים ארוכים שיער, מלוכלכים, עם תיקי גב גדולים מלאים בג'וינטים ותקליטים ישנים, שעזבו את הבית באיזה חור במיד ווסט בשביל להיות חלק מהמפכה הגדולה שהתחוללה באותם ימים בקמפוסים של האוניברסיטאות הגדולות וברחובות ניו יורק, לוס אנג'לס וסאן פריסיסקו, חלקם, סתם הסתובבו מעיר לעיר מחפשים את "אמריקה" הארץ הגדולה של החלומות הגדולים והבילתי נגמרים, היפים קראו להם אז. America של סיימון וגרפונקל, הוא סיפור מסע של זוג אוהבים כזה, המסע הפיזי שלהם, לפחות לפי השיר, מתחיל כנראה ב Saginaw שבמשיגן, ומסתיים בכניסה לכביש המהיר לניו יורק, צאתך ניו ג'רזי, היום אחרי שנים של רודי ג'וליאני ובלומברג קשה אולי להבין למה שילדים עם אישונים מורחבים וחלומות רומנטים יעזבו את העיר חסרת העתיד לטובת ניו יורק הרעבה תמיד והנקיה מפשע (או עניין אמיתי) אבל אז בסוף שנות השישים ותחילת השבעים, ניו יורק, לפחות זו שהכירו סיימון וגרפונקל והילדים שעשו דרכם אליה, הכירו, הייתה מקום אחר, לא רק הבירה הכלכלית של העולם, אלא גם בירה אינטלקטואלית ומוסיקלית, מקום מוזר מפחיד ומלא אפשריות, ואחת המדינות הכי ליברליות בארה"ב הכל כך שמרנית. בעיני פול סיימון, כמו בעיניו של כל ניו יורקי שמכבד את עצמו, ניו יורק הייתה אמריקה עצמה, גם אם במציאות ניו יורק, הייתה הכל חוץ מחלק אמיתי מאמריקה. המסע בשיר, כמו כל מסע ששווה לספר את הסיפור שלו, הוא מסע פנימי כמו שהוא פיזי, בבית הראשון, אנחנו פוגשים את הכותב ואהובתו קאת'י, בפאזה מאוד אוהבת "Let us be lovers, we'll marry our fortunes together I've got some real estate here in my bag" ומסתיים ביאוש ובדידות נוראית: Kathy, I'm lost," I said, though I knew she was sleeping "I'm empty and aching and I don't know why" באמצע, השיר כמה תמונות קצרות מהמסע הארוך בגריי האונד, תמונות של מערכת יחסים, של מסע משותף ליעד הגדול, בדיחות קטנות, רגעים של אינטמיות שזוכרים אותם שנים אחר כך, אחד מאותם רגעים, היא אחת השורות שאני הכי אוהב בשיר כל שהוא: She said the man in the gabardine suit was a spy I said "Be careful, his bowtie is really a camera" בבית הראשון, אנחנו מוצאים את האופי של המסע הזה ואת ההסבר, למה בעצם זה לא מסע אישי של סיימון עם אהבותו (אותה Kathy Chitty חברתו באנגליה שזכתה לפחות לעוד איזכור אחד) כשסיימון אומר:" I've got some real estate here in my bag" אם רק כמה שנים קודם, כל מה שבחור צעיר רצה זה למצות את החלום האמריקאי, עם איזה בית בפרברים. לצעירים של שנות השישים, היה את כל הנד"לן שהם רצו רצו בקיטבג, זה וכמה סיגריות, זה כל מה שהם רצו, החזרה על המשפט They've all come to look for America אומרים לנו שלא מדובר במסע אישי, אלא במשהו גדול הרבה יותר, מסע של דור שלם, לחפש את עצמו, לחפש את "אמריקה" שלו, ואת החלום האמריקאי שלו. בהתחלת השיר, כולם, כל מי שהם פוגשים, יוצא איתם לאותו מסע לחפש את אמריקה, גם בסיום, שהם כבר אחרי המחלף האחרון, הם עדיין מחפשים את "אמריקה" את אותה El Dorado מיסטית, ולא מגיעים, המסע הזה, כנראה לעולם לא יסתיים, כי "אמריקה" הגדולה והחופשית, לא קיימת, ואולי מעולם התקיימה, בהרבה מובנים, השיר הזה, כמה שהוא אישי ומקסים, הוא שיר ההתפקחות הגדולה של חלום הסיקסטיס, שהתחיל בעצם עם המסעות הגדולים של אלאן גינזבורג וג'ק קרואק ושאר הביטנקים ברחבי אמריקה בשנות החמישים, גם הם יצאו לחפש את אמריקה ועשור אחרי זה, הילדים, עדיין בדרכים, עדיין מחפשים את "אמריקה" אולי החלק העצוב באמת של הסיפור של הסקסטיס, הוא שמתישהו, כולם הבינו את מה שפול סיימון הבין אז ופשוט הפסיקו לחפש. הביצוע שבחרתי להביא היום, הוא מתוך אחת המופעים הגדולים ביותר שידעה העיר ניו יורק, ב 19 בספטמבר, 1981, מאות אלפים התיצבו בנטרל פארק, למופע חינם של הצמד, שבשלב הזה היו כבר יותר מעשור אחרי שחדלו להופיע ולהקליט יחד, ובאופן שמאוד מתאים לאותה ניו יורק של פעם, חגגו את הקרירה של השניים, עם כמה מהשירים היותר טובים שלהם, ובתוך אותה אווירה מיוחדת, החזירו ללילה אחד, את הקסם הניו יורקי של סיימון וגרפונקל ושל אותם ילדים ארוכי שיער שבאו לחפש את אמריקה שלהם. Simon & Garfunkel- America אלבומים: Bookends (1968), Concert in Central Park (1982( ועוד המון אלבומי הופעה ואוספים כמובן) מילים ולחן: P. Simon קישור למילים
הרחובות של אמריקה ב 1968 היו מלאים בילדים ארוכים שיער, מלוכלכים, עם תיקי גב גדולים מלאים בג'וינטים ותקליטים ישנים, שעזבו את הבית באיזה חור במיד ווסט בשביל להיות חלק מהמפכה הגדולה שהתחוללה באותם ימים בקמפוסים של האוניברסיטאות הגדולות וברחובות ניו יורק, לוס אנג'לס וסאן פריסיסקו, חלקם, סתם הסתובבו מעיר לעיר מחפשים את "אמריקה" הארץ הגדולה של החלומות הגדולים והבילתי נגמרים, היפים קראו להם אז. America של סיימון וגרפונקל, הוא סיפור מסע של זוג אוהבים כזה, המסע הפיזי שלהם, לפחות לפי השיר, מתחיל כנראה ב Saginaw שבמשיגן, ומסתיים בכניסה לכביש המהיר לניו יורק, צאתך ניו ג'רזי, היום אחרי שנים של רודי ג'וליאני ובלומברג קשה אולי להבין למה שילדים עם אישונים מורחבים וחלומות רומנטים יעזבו את העיר חסרת העתיד לטובת ניו יורק הרעבה תמיד והנקיה מפשע (או עניין אמיתי) אבל אז בסוף שנות השישים ותחילת השבעים, ניו יורק, לפחות זו שהכירו סיימון וגרפונקל והילדים שעשו דרכם אליה, הכירו, הייתה מקום אחר, לא רק הבירה הכלכלית של העולם, אלא גם בירה אינטלקטואלית ומוסיקלית, מקום מוזר מפחיד ומלא אפשריות, ואחת המדינות הכי ליברליות בארה"ב הכל כך שמרנית. בעיני פול סיימון, כמו בעיניו של כל ניו יורקי שמכבד את עצמו, ניו יורק הייתה אמריקה עצמה, גם אם במציאות ניו יורק, הייתה הכל חוץ מחלק אמיתי מאמריקה. המסע בשיר, כמו כל מסע ששווה לספר את הסיפור שלו, הוא מסע פנימי כמו שהוא פיזי, בבית הראשון, אנחנו פוגשים את הכותב ואהובתו קאת'י, בפאזה מאוד אוהבת "Let us be lovers, we'll marry our fortunes together I've got some real estate here in my bag" ומסתיים ביאוש ובדידות נוראית: Kathy, I'm lost," I said, though I knew she was sleeping "I'm empty and aching and I don't know why" באמצע, השיר כמה תמונות קצרות מהמסע הארוך בגריי האונד, תמונות של מערכת יחסים, של מסע משותף ליעד הגדול, בדיחות קטנות, רגעים של אינטמיות שזוכרים אותם שנים אחר כך, אחד מאותם רגעים, היא אחת השורות שאני הכי אוהב בשיר כל שהוא: She said the man in the gabardine suit was a spy I said "Be careful, his bowtie is really a camera" בבית הראשון, אנחנו מוצאים את האופי של המסע הזה ואת ההסבר, למה בעצם זה לא מסע אישי של סיימון עם אהבותו (אותה Kathy Chitty חברתו באנגליה שזכתה לפחות לעוד איזכור אחד) כשסיימון אומר:" I've got some real estate here in my bag" אם רק כמה שנים קודם, כל מה שבחור צעיר רצה זה למצות את החלום האמריקאי, עם איזה בית בפרברים. לצעירים של שנות השישים, היה את כל הנד"לן שהם רצו רצו בקיטבג, זה וכמה סיגריות, זה כל מה שהם רצו, החזרה על המשפט They've all come to look for America אומרים לנו שלא מדובר במסע אישי, אלא במשהו גדול הרבה יותר, מסע של דור שלם, לחפש את עצמו, לחפש את "אמריקה" שלו, ואת החלום האמריקאי שלו. בהתחלת השיר, כולם, כל מי שהם פוגשים, יוצא איתם לאותו מסע לחפש את אמריקה, גם בסיום, שהם כבר אחרי המחלף האחרון, הם עדיין מחפשים את "אמריקה" את אותה El Dorado מיסטית, ולא מגיעים, המסע הזה, כנראה לעולם לא יסתיים, כי "אמריקה" הגדולה והחופשית, לא קיימת, ואולי מעולם התקיימה, בהרבה מובנים, השיר הזה, כמה שהוא אישי ומקסים, הוא שיר ההתפקחות הגדולה של חלום הסיקסטיס, שהתחיל בעצם עם המסעות הגדולים של אלאן גינזבורג וג'ק קרואק ושאר הביטנקים ברחבי אמריקה בשנות החמישים, גם הם יצאו לחפש את אמריקה ועשור אחרי זה, הילדים, עדיין בדרכים, עדיין מחפשים את "אמריקה" אולי החלק העצוב באמת של הסיפור של הסקסטיס, הוא שמתישהו, כולם הבינו את מה שפול סיימון הבין אז ופשוט הפסיקו לחפש. הביצוע שבחרתי להביא היום, הוא מתוך אחת המופעים הגדולים ביותר שידעה העיר ניו יורק, ב 19 בספטמבר, 1981, מאות אלפים התיצבו בנטרל פארק, למופע חינם של הצמד, שבשלב הזה היו כבר יותר מעשור אחרי שחדלו להופיע ולהקליט יחד, ובאופן שמאוד מתאים לאותה ניו יורק של פעם, חגגו את הקרירה של השניים, עם כמה מהשירים היותר טובים שלהם, ובתוך אותה אווירה מיוחדת, החזירו ללילה אחד, את הקסם הניו יורקי של סיימון וגרפונקל ושל אותם ילדים ארוכי שיער שבאו לחפש את אמריקה שלהם. Simon & Garfunkel- America אלבומים: Bookends (1968), Concert in Central Park (1982( ועוד המון אלבומי הופעה ואוספים כמובן) מילים ולחן: P. Simon קישור למילים
