בחזרה בפורום
אחרי כבר כמה חודשים שלא כתבתי אני חוזרת למקום העצוב הזה. כבר עברו שבעה חודשים מאז שאיבדנו את ההריון שלנו. אבל לי אין מנוח. פשוט לא מצליחה להתגבר, לא מצליחה ללכת הלאה. אני בוכה הרבה ולא יכולה להתגבר על התחושה הנוראית של הקנאה ועל התחושה שזה לא בסדר, ואיך אלוהים שכל השנים כל כך האמנתי בו, לקח לי את הילד ובאותו הזמן נתן הריון שני לשתי חברות אחרות. כל הזמן אמרתי שחברות זה הדבר הכי חשוב, שזה שניה אחת להרוס חברות והרבה זמן לבנות. אבל אני פשוט לא יכולה להביא את עצמי להיפגש איתן וכך קורה שהקשר הולך ונעלם. אני מזדהה עם מה שחלק כתבו כאן, גם אני מרגישה עיפות. התקווה הזו כל חודש כשהמחזור לא מגיע בזמן, (מלחץ הוא מאחר באיזה שבוע), ואחר כך הנפילה הכואבת כשמתברר שזה שוב היה רק איחור. מרגישה כל כך מיואשת. למה זה עוד לא מסתדר? לפעמים אני חושבת שאולי כדי פשוט לוותר, לא לנסות יותר, לא להתמודד יותר. בעלי אומר שזה לא מסתדר בגלל שאני לחוצה ושברגע שאני ארגע הכל יהיה בסדר. אבל אני לא יודעת איך לשים את זה בצד, איך ללכת הלאה.
אחרי כבר כמה חודשים שלא כתבתי אני חוזרת למקום העצוב הזה. כבר עברו שבעה חודשים מאז שאיבדנו את ההריון שלנו. אבל לי אין מנוח. פשוט לא מצליחה להתגבר, לא מצליחה ללכת הלאה. אני בוכה הרבה ולא יכולה להתגבר על התחושה הנוראית של הקנאה ועל התחושה שזה לא בסדר, ואיך אלוהים שכל השנים כל כך האמנתי בו, לקח לי את הילד ובאותו הזמן נתן הריון שני לשתי חברות אחרות. כל הזמן אמרתי שחברות זה הדבר הכי חשוב, שזה שניה אחת להרוס חברות והרבה זמן לבנות. אבל אני פשוט לא יכולה להביא את עצמי להיפגש איתן וכך קורה שהקשר הולך ונעלם. אני מזדהה עם מה שחלק כתבו כאן, גם אני מרגישה עיפות. התקווה הזו כל חודש כשהמחזור לא מגיע בזמן, (מלחץ הוא מאחר באיזה שבוע), ואחר כך הנפילה הכואבת כשמתברר שזה שוב היה רק איחור. מרגישה כל כך מיואשת. למה זה עוד לא מסתדר? לפעמים אני חושבת שאולי כדי פשוט לוותר, לא לנסות יותר, לא להתמודד יותר. בעלי אומר שזה לא מסתדר בגלל שאני לחוצה ושברגע שאני ארגע הכל יהיה בסדר. אבל אני לא יודעת איך לשים את זה בצד, איך ללכת הלאה.
