שישמים יקרה (ט)
שלום לך
אני חושבת שעמוק בפנים ועוד איך כואב לך!!! ...עצם זה שאת פותחת פה הודעה, זה מראה עד כמה זה עוד טרי ועוד שם...אז את מוזמנת לשתף עוד...
נכון, זה לא כואב פיזית, זה כואב רגשית, ויחלוף עוד זמן עד שהפצע הרגשי הזה יחלים...קרע בגוף קל לאחות, קרע בנפש קשה הרבה יותר.
לגבי הפסיכיאטרית (ואנשי מקצוע אחרים) חסרי רגישות ומצפון: היא אטומה להחריד, והיא לא מבינה מה זה להיות שורדת!!!
לצערי גם אני נתקלתי ביחס כזה... לדוגמה כשהמטומטם ההוא באשפוז ניסה לתקוף אותי מינית ובאתי וסיפרתי לאחיות, ארוחת הערב שלהן עניינה אותן יותר...וממש לא היה אכפת להן ממני, דחפו לי אסיבל ואמרו לי להסתלק, כאילו שאני חפץ... ובשבילם אכן הייתי חפץ...יכולתי לעמוד מול החלון של הצוות ולבכות, ולאף אחד לא אכפת...האדישות חוגגת!!! וגם הסטיגמה...
אז אני מאוד מבינה איך את מרגישה.
אני חושבת שרק בזכות האנושיות והאמפטיה של הפסיכיאטרית שלי, שהיא גם פסיכולוגית מעולה, והרגישות שלה כאדם, היא הצליחה לעזור לי במקום שבו הרבה אחרות נכשלו.
אותה לא עניין 'תיק רפואי' או 'אבחנה' כזאת או אחרת, אותה עניין מי אני כאדם...
אני מאחלת לך מכול הלב שתמצאי את האחת הזאת שתוכל להבין אותך, ולתת לך את מה שהנשמה שלך צריכה...שתוכל לתת לך תמיכה רגשית אמתית ולהיות שם בשבילך...
לבשה.
