בזכות האגו
בזכות האגו עבדו עלינו בעיניים. סיפרו לנו שאפשר וצריך להיפטר מהאגו. ואני רוצה להגיד לכם: בולשיט! האגו לא נעלם כשעושים עבודה רוחנית. האגו רק גדל וגדל וגדל. אמתי מגד חושב שהגיע הזמן לפרספקטיבה פחות רומנטית, פחות אידיאליסטית, יותר מציאותית ויותר אפשרית בנוגע לאגו עבדו עלינו בעיניים. סיפרו לנו כל מיני סיפורים. סיפרו לנו שישנה אפשרות להיפטר סופית מהאגו. סיפרו לנו שהארה זה השחרור המוחלט מהאגו. אמרו לנו ששחרור מוחלט מהאגו היא המטרה הנעלה מכל. ואני רוצה להגיד לכם: בולשיט!!! האגו אינו נעלם כשאנו עושים עבודה רוחנית. האגו גדל. ככל שאנו מתפתחים יותר עם העבודה הרוחנית שלנו כך גם האגו מתפתח וגדל יחד עימנו. וכל מי שאומר לכם אחרת, וכמה משכני במדור הזה אומרים לכם את ההפך, טועה ומטעה. והטעות היא בכך שהעבודה הזאת שמיועדת להעלים את האגו, כיוון שהיא מוטעית, יוצרת בתוך רבים מהמחפשים הרוחניים תסכול עצום (אצל כל מי שמתבונן בעצמו בכנות) או שקר עצום (אצל כמעט כל אלה המכנים את עצמם מורים רוחניים ומספרים לעולם שאין להם יותר אגו). ואנחנו מנסים. באמת מנסים. עושים עבודה פסיכולוגית. עושים מדיטציות. שנים על גבי שנים של עבודה. מנסים למוסס את האגו. מנסים להיות האהבה שאנחנו באמת. אבל מה? זה לא קורה. זה פשוט לא קורה. כמה מאיתנו מספרים לנו שאצלם זה קרה. אנחנו רצים לשבת למרגלותיהם ולשתות בצמא את דבריהם "חסרי האגו". אנחנו מתמוססים בנוכחות של השדה האנרגטי החזק שלהם ולרגעים ספורים מרגישים ממש, כמעט ממש, מוארים. אבל כשאנחנו יוצאים מתוך השדה האנרגטי הזה וחוזרים מהודו, מהריטריט, מהפסטיבל, מהסדנא, כשאנחנו חוזרים לחיים הרגילים, מה נותר? נותר תסכול. כי אנחנו לא שם. פשוט לא שם. איננו אהבה ללא תנאי והאגו ממשיך להתל בנו. והפתרון היחידי שאנו מכירים הוא ללכת לעוד ריטריט או שוב לנסוע להודו אולי הגיעה העת להתבונן במציאות בעיניים ולראות מה אפשרי באמת ומה לא אפשרי. אולי הגיע הזמן לפרספקטיבה פחות רומנטית, פחות אידיאליסטית, יותר מציאותית ויותר אפשרית? http://www.nrg.co.il/online/15/ART1/642/168.html
בזכות האגו עבדו עלינו בעיניים. סיפרו לנו שאפשר וצריך להיפטר מהאגו. ואני רוצה להגיד לכם: בולשיט! האגו לא נעלם כשעושים עבודה רוחנית. האגו רק גדל וגדל וגדל. אמתי מגד חושב שהגיע הזמן לפרספקטיבה פחות רומנטית, פחות אידיאליסטית, יותר מציאותית ויותר אפשרית בנוגע לאגו עבדו עלינו בעיניים. סיפרו לנו כל מיני סיפורים. סיפרו לנו שישנה אפשרות להיפטר סופית מהאגו. סיפרו לנו שהארה זה השחרור המוחלט מהאגו. אמרו לנו ששחרור מוחלט מהאגו היא המטרה הנעלה מכל. ואני רוצה להגיד לכם: בולשיט!!! האגו אינו נעלם כשאנו עושים עבודה רוחנית. האגו גדל. ככל שאנו מתפתחים יותר עם העבודה הרוחנית שלנו כך גם האגו מתפתח וגדל יחד עימנו. וכל מי שאומר לכם אחרת, וכמה משכני במדור הזה אומרים לכם את ההפך, טועה ומטעה. והטעות היא בכך שהעבודה הזאת שמיועדת להעלים את האגו, כיוון שהיא מוטעית, יוצרת בתוך רבים מהמחפשים הרוחניים תסכול עצום (אצל כל מי שמתבונן בעצמו בכנות) או שקר עצום (אצל כמעט כל אלה המכנים את עצמם מורים רוחניים ומספרים לעולם שאין להם יותר אגו). ואנחנו מנסים. באמת מנסים. עושים עבודה פסיכולוגית. עושים מדיטציות. שנים על גבי שנים של עבודה. מנסים למוסס את האגו. מנסים להיות האהבה שאנחנו באמת. אבל מה? זה לא קורה. זה פשוט לא קורה. כמה מאיתנו מספרים לנו שאצלם זה קרה. אנחנו רצים לשבת למרגלותיהם ולשתות בצמא את דבריהם "חסרי האגו". אנחנו מתמוססים בנוכחות של השדה האנרגטי החזק שלהם ולרגעים ספורים מרגישים ממש, כמעט ממש, מוארים. אבל כשאנחנו יוצאים מתוך השדה האנרגטי הזה וחוזרים מהודו, מהריטריט, מהפסטיבל, מהסדנא, כשאנחנו חוזרים לחיים הרגילים, מה נותר? נותר תסכול. כי אנחנו לא שם. פשוט לא שם. איננו אהבה ללא תנאי והאגו ממשיך להתל בנו. והפתרון היחידי שאנו מכירים הוא ללכת לעוד ריטריט או שוב לנסוע להודו אולי הגיעה העת להתבונן במציאות בעיניים ולראות מה אפשרי באמת ומה לא אפשרי. אולי הגיע הזמן לפרספקטיבה פחות רומנטית, פחות אידיאליסטית, יותר מציאותית ויותר אפשרית? http://www.nrg.co.il/online/15/ART1/642/168.html
