בזבוז זמן באדורה
שלא בטובתי, נקלעתי ביום שישי לארוחת צהרים בלי שום רעיון. החלטתי לנסות את אדורה. חניה נמצאה לנו באחד הרחובות הצדדיים לראשונות:
שרימפס בזעתר ושמ"ז. מנה מפוספסת. הטעם העדינעדין של השרימפים לא מורגש בין תועפות הזעתר השתלטן.
ביבי קלמרי עם פאזי ועגבניות, ברוטב לימון כבוש: אהבתי את הטאצ' הלימוני, הקלמרי היו רכים ולא צמיגיים, בקיצור- מנה סבירה. לעקריות:
חריימה פירות ים: עוד מנה מפוספסת בענק: הרוטב היה מתקתק מדי, משל היה חריימל'ך של אמא שלי הפולניה, ולא *חריימה*. מינוס נוסף נרשם למסעדה שסיפקה חצי סרטן, ולא סיפקה כלי משחית הולמים. את פירות הים לא ניתן היה לזהות בתוך הרוטב, והסועדת נזקקה לשירותי זיהוי פלילי מהמלצרית. החריימל'ה הוגש על קוסקוס שחור, שלא הוסיף בכלום, ואף גרע במראהו הבלתי יצוגי.
פילה מוסר בקרם שרימפס. נשמע מבטיח, נכון? well חברים, ממש לא. אחת המנות המעטות שהחזרתי למטבח בימי חיי, בתואנה שמדובר במשהו שגם באיכילוב הוא לא קביל. הדג היה מיובש, הפירה היה יבשושי, ומהרוטב נדף ריח עז של אוכל בית חולימי-צהלי-כזה. התלבטתי לדקה האם להחליף. למה? כי כל הוצאת המנות, ולמרות שהמסעדה היתה כמעט ריקה, לקח הרבה מעבר למצופה. בסוף הוחלפה ל
פילה פארידה במטבוחה ולימון כבוש. שוב אותו רוטב לימוני-מתקתק שדמה שתי טיפות רסק לרוטב של החריימ'לך. הדג דווקא היה בסדר- עסיסי יחסית, בציפוי תבלינים מענינים. סירבנו בנימוס לקינוח, וניווטנו בעוז לגלידה האיטלקית בבניהודה, שם אכלתי סורבה מלון נחמד, וגלידת ויסקי ששילמתי עליה בצעדה נמרצת בבוקר שבת. חברתי אכלה גלידת וניל עם שברי קרמל ובוטנים, שהיתה מופלאה, ושילמה עליה במזומן. לאדורה הבינונית-מינוס לא נשוב, חרף העיצוב שנעם לנו, והשיחה הקסומה.
שלא בטובתי, נקלעתי ביום שישי לארוחת צהרים בלי שום רעיון. החלטתי לנסות את אדורה. חניה נמצאה לנו באחד הרחובות הצדדיים לראשונות:
