בו דידלי!
למי שלא מכיר, בו דידלי הוא מהאבות האמיתיים של הרוק. הוא מוזיקאי שמנגן בתפר-שלא-באמת-קיים בין בלוז לרוק, במקור מפלורידה אך עבר בגיל צעיר לשיקגו. הוא החל להקליט בשנות ה-50 והוציא את האלבום הראשון בשנת 1955, עם שירים כמו I'm A Man ו-Hey Bo Diddley, והקדים בחצי שנה את צ'אק ברי. כמה שנים אח"כ הגיעו ליטל ריצ'ארד ואלביס פרסלי והרוק'נ'רול נולד. עוד בשנות החמישים הוא כתב שירים שכוסו ע"י מליוני אמנים כגון Roadrunner, Who do You Love, Mona, Crankin' Up ועוד. בו המציא מקצב שהפך לסימן ההיכר שלו והרבה אמנים אחרים השתמשו במקצב הזה לאורך השנים - אצל הסטונז אפשר לשמוע את זה ב- Not Fade Away, או אצל אירוסמית' בביצוע ל- You Gotta Move ועוד. הגענו מוקדם למועדון, אותו מקום שבו ראינו את אריק בורדן והאנימלס הנוכחיים שלו שבוע קודם, והתמקמנו בשורה הראשונה באמצע. אחרי הופעת חימום נחמדה של בלוזאי אוסטרלי, בא הדבר האמיתי. עכשיו, חשוב לציין: לא ציפינו שזה יהיה מדהים. אמרנו לעצמנו... הבנאדם בן 78. שבוע לפני הוא עבר ניתוח (ברצינות!), והוא בדיוק הגיע מטיסה של המון המון שעות. לא ציפינו שהוא ינגן הרבה יותר משעה או שהוא יהיה צלול במיוחד, אבל, אמרנו לעצמנו... רק בשביל החוויה לראות את האיש והאגדה - זה שווה. ואז, אחרי הופעת החימום, סידרו את הדברים שלו. שמו את הכיסא שלו - ממש מולנו - במרחק של נגיעה (ברצינות: הושטנו יד ונגענו). פחות מחצי מטר מאיתנו, ללא שום הגזמה... וליד הכיסא, בזווית, אמפליפייר ענק. ההתרגשות החלה להתגבר. ואז... הוא נכנס. הוא התיישב על הכיסא, הסתכל עלינו וחייך... ידענו שזה הולך להיות מדהים. הביאו לו את ה-Mean Machine, הגיטרה המרובעת האדומה המפורסמת שלו, הוא חיבר אותה, שיחק עם האמפליפייר - וגרם לה לצרוח. הבנאדם לא איבד את המגע! הוא היה במצב-רוח מצויין. היה לו סטליסט, אבל הוא לא ממש ניגן לפיו... הוא פשוט ניגן מה שבא לו. הוא סימן ללהקה שליוותה אותו מה הוא רוצה שהם יעשו, והוא פשוט עשה מה שבא לו. הוא החליט לפתוח עם ג'אם חופשי של 5 דקות, ניגן את השיר Bo Diddley, ונכנס לתוך I'm A Man. מדהים... חצי מטר ממני, מסתכל עליי, יושב בו דידלי בכבודו ובעצמו, שכתב את השיר שכוסה כ-ל כך הרבה פעמים, ומבצע אותו. ועושה אותו טוב!! טוב מאוד. האושר היה פשוט מטורף... והכי מדהים היה הקומוניקציה עם הקהל. הוא סיפר כלמיני סיפורים, על החיים, על מוזיקה מודרנית (שהוא לא מאוד אוהב...), על המשטרה, על הגיל שלו ("באיזשהו שלב, אתם מבינים שהגיל זה רק מספר... אין לזה משמעות. כל עוד שיש לכם את הבוגי... זה כל מה שאתם צריכים. ואני? אני רק מתחיל!") ואפילו על פורנו באינטרנט... במהלך השירים הוא גם צחק מאוד איתנו, הריץ בדיחות איתי במהלך השירים ולחץ לי את היד באמצע אחד השירים. בכלל, הוא מאוד שמח שהאנשים שעומדים מקדימה ונהנים כל כך הם חבר'ה צעירים. בסוף הוא חזר לשני הדרנים, ניגן יותר משעתיים סך הכל והפסיק רק בגלל שיש למועדון curfew, שעה שבה חייבים להפסיק את ההופעה... להזכירכם, בן 78, אחרי טיסה של כמעט 20 שעות, שבוע (בעצם 5 ימים) אחרי ניתוח שבר. לא נתפס! ולקראת הסוף הוא גם עשה שיר ראפ מצויין באופן מפתיע שנקרא Old Folks Rap, והוא השתמש שם בטריקים של גמגום שהוא ביצע בלא מעט מהקלטותיו המוקדמות למי שמכיר. בנוסף, הוא גם התיישב מאחורי התופים בהדרן הראשון וגם ניגן בכלי הקשה. שירים נוספים באותו לילה היו Roadrunner, Crankin' Up, Hey Bo Diddley, Who Do You Love, You Can't Judge A Book By Looking At The Cover, ועוד ועוד. באותו הלילה ראיתי את אחד מהאבות הבכירים של הרוק'נ'רול, יושב על כיסא חצי מטר ממולי ומופיע, כאילו רק בשבילי, במשך יותר משעתיים... והוא פשוט נראה מצויין ונהנה מכל שנייה. ראיתי עשרות רבות של הופעות ושל אגדות רוק בחיים שלי, אך זאת הייתה חוויה שלא דמתה לכלום. חוויה של פעם בחיים.
למי שלא מכיר, בו דידלי הוא מהאבות האמיתיים של הרוק. הוא מוזיקאי שמנגן בתפר-שלא-באמת-קיים בין בלוז לרוק, במקור מפלורידה אך עבר בגיל צעיר לשיקגו. הוא החל להקליט בשנות ה-50 והוציא את האלבום הראשון בשנת 1955, עם שירים כמו I'm A Man ו-Hey Bo Diddley, והקדים בחצי שנה את צ'אק ברי. כמה שנים אח"כ הגיעו ליטל ריצ'ארד ואלביס פרסלי והרוק'נ'רול נולד. עוד בשנות החמישים הוא כתב שירים שכוסו ע"י מליוני אמנים כגון Roadrunner, Who do You Love, Mona, Crankin' Up ועוד. בו המציא מקצב שהפך לסימן ההיכר שלו והרבה אמנים אחרים השתמשו במקצב הזה לאורך השנים - אצל הסטונז אפשר לשמוע את זה ב- Not Fade Away, או אצל אירוסמית' בביצוע ל- You Gotta Move ועוד. הגענו מוקדם למועדון, אותו מקום שבו ראינו את אריק בורדן והאנימלס הנוכחיים שלו שבוע קודם, והתמקמנו בשורה הראשונה באמצע. אחרי הופעת חימום נחמדה של בלוזאי אוסטרלי, בא הדבר האמיתי. עכשיו, חשוב לציין: לא ציפינו שזה יהיה מדהים. אמרנו לעצמנו... הבנאדם בן 78. שבוע לפני הוא עבר ניתוח (ברצינות!), והוא בדיוק הגיע מטיסה של המון המון שעות. לא ציפינו שהוא ינגן הרבה יותר משעה או שהוא יהיה צלול במיוחד, אבל, אמרנו לעצמנו... רק בשביל החוויה לראות את האיש והאגדה - זה שווה. ואז, אחרי הופעת החימום, סידרו את הדברים שלו. שמו את הכיסא שלו - ממש מולנו - במרחק של נגיעה (ברצינות: הושטנו יד ונגענו). פחות מחצי מטר מאיתנו, ללא שום הגזמה... וליד הכיסא, בזווית, אמפליפייר ענק. ההתרגשות החלה להתגבר. ואז... הוא נכנס. הוא התיישב על הכיסא, הסתכל עלינו וחייך... ידענו שזה הולך להיות מדהים. הביאו לו את ה-Mean Machine, הגיטרה המרובעת האדומה המפורסמת שלו, הוא חיבר אותה, שיחק עם האמפליפייר - וגרם לה לצרוח. הבנאדם לא איבד את המגע! הוא היה במצב-רוח מצויין. היה לו סטליסט, אבל הוא לא ממש ניגן לפיו... הוא פשוט ניגן מה שבא לו. הוא סימן ללהקה שליוותה אותו מה הוא רוצה שהם יעשו, והוא פשוט עשה מה שבא לו. הוא החליט לפתוח עם ג'אם חופשי של 5 דקות, ניגן את השיר Bo Diddley, ונכנס לתוך I'm A Man. מדהים... חצי מטר ממני, מסתכל עליי, יושב בו דידלי בכבודו ובעצמו, שכתב את השיר שכוסה כ-ל כך הרבה פעמים, ומבצע אותו. ועושה אותו טוב!! טוב מאוד. האושר היה פשוט מטורף... והכי מדהים היה הקומוניקציה עם הקהל. הוא סיפר כלמיני סיפורים, על החיים, על מוזיקה מודרנית (שהוא לא מאוד אוהב...), על המשטרה, על הגיל שלו ("באיזשהו שלב, אתם מבינים שהגיל זה רק מספר... אין לזה משמעות. כל עוד שיש לכם את הבוגי... זה כל מה שאתם צריכים. ואני? אני רק מתחיל!") ואפילו על פורנו באינטרנט... במהלך השירים הוא גם צחק מאוד איתנו, הריץ בדיחות איתי במהלך השירים ולחץ לי את היד באמצע אחד השירים. בכלל, הוא מאוד שמח שהאנשים שעומדים מקדימה ונהנים כל כך הם חבר'ה צעירים. בסוף הוא חזר לשני הדרנים, ניגן יותר משעתיים סך הכל והפסיק רק בגלל שיש למועדון curfew, שעה שבה חייבים להפסיק את ההופעה... להזכירכם, בן 78, אחרי טיסה של כמעט 20 שעות, שבוע (בעצם 5 ימים) אחרי ניתוח שבר. לא נתפס! ולקראת הסוף הוא גם עשה שיר ראפ מצויין באופן מפתיע שנקרא Old Folks Rap, והוא השתמש שם בטריקים של גמגום שהוא ביצע בלא מעט מהקלטותיו המוקדמות למי שמכיר. בנוסף, הוא גם התיישב מאחורי התופים בהדרן הראשון וגם ניגן בכלי הקשה. שירים נוספים באותו לילה היו Roadrunner, Crankin' Up, Hey Bo Diddley, Who Do You Love, You Can't Judge A Book By Looking At The Cover, ועוד ועוד. באותו הלילה ראיתי את אחד מהאבות הבכירים של הרוק'נ'רול, יושב על כיסא חצי מטר ממולי ומופיע, כאילו רק בשבילי, במשך יותר משעתיים... והוא פשוט נראה מצויין ונהנה מכל שנייה. ראיתי עשרות רבות של הופעות ושל אגדות רוק בחיים שלי, אך זאת הייתה חוויה שלא דמתה לכלום. חוויה של פעם בחיים.
