joy of existence
New member
בוקר
בכמה לילות האחרונים אני בקושי ישנה.... הבוקר, אחרי 4 וחצי שעות שינה, התעוררתי מהצלצול של הפלפון ונזכרתי שרציתי לסוע למכבים לאיזה משהו. קמתי והיה לי חצי שעה להגיע לאיילון - אז בשיא המהירות התארגנתי ולקחתי מונית. שכחתי את הפלפון בבית ככה שהאנשים שאני נוסעת איתם לא יכלו לתקשר איתי ולהגיד לי איפה בדיוק נפגשים. לא מצאתי אותם כשהגעתי. הרגשתי מזופתת קצת. והחלטתי לקבל את המציאות ולהכנע לה........... לא תמיד דברים יוצאים איך שמתכננים שהם יצאו (כנראה ). ככה זה עכשיו. אני חיה ברגע אחד ויחידי ואני יכולה לבחור אם להיות בו או לא - ניסיתי להיות בו. לחיות. ואז פשוט התחלתי ללכת.................... שלוש וחצי שעות הליכה בת"א. הרבה מהזמן הכל מסביב משך אותי. פתאום חנויות בגדים ממש משכו אותי. נבלעתי כ"כ. ולרגעים זה היה כ"כ פשוט להיות והמחשבות שלי לא הסכימו לקבל את זה שכ"כ פשוט להיות נוכחת והאמנתי להם לפעמים. פשוט נעלמתי בתוך המון בני האדם, אנטרקציות קצרות, פנים מוכרות מדי פעם, המישהו הכי סקסי בת"א שפעם התחלתי איתו והיתה לנו אנטרקציה.... מישהי (תלמידה לשעבר בשמבאלה) שפעם עשתה מעשה קסום עבורי ומאז נעלמה ואף פעם לא הספקתי להגיד תודה... המון סיפורים היו בי. מי שאני רוצה להיות - מיוחדת, רוצה להתלבש מיוחד. המון סיפורים. והם נתפסו כסיפורים כ"כ חשובים ומהותיים. היה בי משהו שכ"כ רצה לקבל ת'חיים. שכ"כ רצה כבר להודות בחוסר אונים המוחלט שלי ובשקרים המטורפים שמנסים לכסות על כך. תו"כ הליכה, רציתי לא לרצות לשנות כלום. וזה נתפס כדבר כ"כ קשה לביצוע... כי אני חכמה ואני סקסית ואני מוכשרת ואני יכולה - אז מה פתאום חסרת אונים??!?!??! "אני?!?! חסרת אונים לחלוטין?!". עכשיו אני נזכרת שלהיות מודעת למוות די גורם לכניעה הזאת להיות יותר קלה. וכאילו, יש בי משהו שכבר לא אכפת לו מהסיפורים. אני קוראת לחיים שלי "הסיפורים" וגם אלכס הזאת היא קצת סיפור . שכבר הייתי ממש קורבה לדירה, בחזרה, עוד קצת הרגשתי את החוסר אונים הזה של ההתנגשות עם המציאות. הכעס על זה שהתוכניות בוטלו אחת אחרי השניה. ופתאום, כבר שכמעט הגעתי, זה "נלקח" (או התנקה או הלך לישון) ופשוט היתה הכלה גדולה, רכה, נעימה, ביתית כ"כ ועם כ"כ הרבה אמון......... סתם סיפור של בוקר.
בכמה לילות האחרונים אני בקושי ישנה.... הבוקר, אחרי 4 וחצי שעות שינה, התעוררתי מהצלצול של הפלפון ונזכרתי שרציתי לסוע למכבים לאיזה משהו. קמתי והיה לי חצי שעה להגיע לאיילון - אז בשיא המהירות התארגנתי ולקחתי מונית. שכחתי את הפלפון בבית ככה שהאנשים שאני נוסעת איתם לא יכלו לתקשר איתי ולהגיד לי איפה בדיוק נפגשים. לא מצאתי אותם כשהגעתי. הרגשתי מזופתת קצת. והחלטתי לקבל את המציאות ולהכנע לה........... לא תמיד דברים יוצאים איך שמתכננים שהם יצאו (כנראה ). ככה זה עכשיו. אני חיה ברגע אחד ויחידי ואני יכולה לבחור אם להיות בו או לא - ניסיתי להיות בו. לחיות. ואז פשוט התחלתי ללכת.................... שלוש וחצי שעות הליכה בת"א. הרבה מהזמן הכל מסביב משך אותי. פתאום חנויות בגדים ממש משכו אותי. נבלעתי כ"כ. ולרגעים זה היה כ"כ פשוט להיות והמחשבות שלי לא הסכימו לקבל את זה שכ"כ פשוט להיות נוכחת והאמנתי להם לפעמים. פשוט נעלמתי בתוך המון בני האדם, אנטרקציות קצרות, פנים מוכרות מדי פעם, המישהו הכי סקסי בת"א שפעם התחלתי איתו והיתה לנו אנטרקציה.... מישהי (תלמידה לשעבר בשמבאלה) שפעם עשתה מעשה קסום עבורי ומאז נעלמה ואף פעם לא הספקתי להגיד תודה... המון סיפורים היו בי. מי שאני רוצה להיות - מיוחדת, רוצה להתלבש מיוחד. המון סיפורים. והם נתפסו כסיפורים כ"כ חשובים ומהותיים. היה בי משהו שכ"כ רצה לקבל ת'חיים. שכ"כ רצה כבר להודות בחוסר אונים המוחלט שלי ובשקרים המטורפים שמנסים לכסות על כך. תו"כ הליכה, רציתי לא לרצות לשנות כלום. וזה נתפס כדבר כ"כ קשה לביצוע... כי אני חכמה ואני סקסית ואני מוכשרת ואני יכולה - אז מה פתאום חסרת אונים??!?!??! "אני?!?! חסרת אונים לחלוטין?!". עכשיו אני נזכרת שלהיות מודעת למוות די גורם לכניעה הזאת להיות יותר קלה. וכאילו, יש בי משהו שכבר לא אכפת לו מהסיפורים. אני קוראת לחיים שלי "הסיפורים" וגם אלכס הזאת היא קצת סיפור . שכבר הייתי ממש קורבה לדירה, בחזרה, עוד קצת הרגשתי את החוסר אונים הזה של ההתנגשות עם המציאות. הכעס על זה שהתוכניות בוטלו אחת אחרי השניה. ופתאום, כבר שכמעט הגעתי, זה "נלקח" (או התנקה או הלך לישון) ופשוט היתה הכלה גדולה, רכה, נעימה, ביתית כ"כ ועם כ"כ הרבה אמון......... סתם סיפור של בוקר.