הגדולות אצל אמי (אתמול אירחתי את פגישת המחזור),
אחרון חביב שלי במשפחתון,
 
אחיה של אחת מחברותי ללימודים נחטף ונרצח גם הוא, לפני 30 שנים. מן הסתם זה העסיק אותנו,
ממש נזרקנו אחורה - אנחנו למדנו בתקופת הפיגועים הקשה. כל טיול או סמינריון שנסענו אליו היה לפני/אחרי פיגוע, אסון המסוקים, תקופת אובדנים קשה.
 
אני שמחה שיש לי בוקר שאפשר להקדיש קצת זמן למחשבות שמתרוצצות לי בראש.
קמתי היום מעט מאוחר משתכננתי, אבל בינתיים אני בסדר עם ההספקים. עושה הכל בחוסר חשק וחוסר מוטיבציה כי לא יכולה להפסיק לחשוב על הילדים המסכנים שנרצחו. על זה שהמשפחות שלהם יושבות עכשיו בבית, בשבעה, ואמנם מוקפות בהמוני אנשים אבל בעוד חודש כבר יתמעטו האנשים, ובעוד חודשיים, ובעוד חצי שנה..
 
וזה לא מפסיק לקרוע לי את הלב.
הלוואי שיהיה טוב.