בוקר מצויין לכולם.
ארוך מאוד- אבל שווה את זה... שלום. אני סתיו, בת 16. אני מגמגמת קל היום- יחסית למה שהייתי בעבר..זה מתבטא בעיקט במצבי לחץ: הרצאות מול הרבה אנשים, לבקש אנשים בטלפון, לדבר מול כל המשפחה בשולחן(!) שאני לחוצה אני מגמגמת המון..בתקופות בחיים שלי שאני שמחה- אני חושבת שאני פחות מגמגמת. רציתי לכתוב פה כבר המון זמן..על כל מה שעובר עליי ושזה כ"כ מדכא אותי.. אבל אתמול, פעם ראשונה דיברתי על זה עם אחותי. ככה. מלב אל לב. היא כ"כ בכתה כששמעה את הייסורים שעוברים עליי, ואתם יודעים בדיוק איך זה הגימגום. אנחנו חיים אותו כל רגע ורגע..!! החלטנו ללכת לרפואה טיבעית. קבענו תור והכל. נכנסתי לחדר הטיפולים. הלב שלי דפק [כרגיל] ונלחצתי. היא שאלה אותי איך קוראים לי והכל...ואני הייתי כ"כ לחוצה אבל התגברתי. ידעתי שבקרוב הכל יעבור. היא לקחה לי את היד וישר אמרה לי- את אוהבת ילדים, את לחוצה מאוד, אימפולסיבית, אוכלת המון דברים מתוקים..ועוד כל מיני כאלה.. והכל נכון..! התחלנו לדבר..דברים לא חשובים, על החיים שלי, הלחצים שעוברים עליי..וכל מיני. במהלך השיחה היא לחצה לי ביד שמאל על 2 נקודות.- ככה שעה. כל פעם עצרנו את השיחה, היא הרפתה את הלחיצות ושאלה אותי איך אני מרגישה לגבי הגימגום שלי מ1 עד 10. בהתחלה אמרתי לה 11...לאט לאט..ומבלי ששמתי לב זה ירד וירד.. היא התחילה לחזק אותי ולומר לי כ"כ הרבה דברים חיוביים שיש בי. הרגשתי רגועה כ"כ והרגשתי פעם ראשונה שאני שווה משהו למרות הגימגום. היא אמרה לי כמה דברים.. שדבר ראשון אני צריכה לקבל את עצמי באהבה. אח"כ אני אתחיל לעבוד על הפתרון. היא נתנה לי תרופות טיבעיות- אחת לשלווה, ואחת לריכוז ולדיבור. היא אמרה לי שאני צריכה לדבר ממש ממש לאט יותר- לפחות בתור התחלה. אז דיברנו ביננו לקראת הסוף לאט ורגוע..והיה סבבה.. היא אמרה לי איפה ללחוץ ביד כשאני לחוצה, כשאני פוחדת,כשאני רוצה לחשוב בהגיון וכל מיני כאלה.. הכריחה אותי להפסיק לאכול שוקולד- היא אומרת שזה נותן משקל רב לבעיית הגימגום..המליצה לי לאכול בריא יותר?:ביצים, ירקות..בשר וכאלה.. היא נתנה לי כמה משפטים שאני צריכה להגיד כל יום כמה פעמים מול המראה: "אני אוהבת אותך, סתיו" "אני מבינה אותך.." "אני מעריצה אותך.." ומקבלת אותך כמו שאת.." "אני נקבלת את הניסיון באהבה ומתגברת עליו ולומדת לדבר לאט". אני מקווה שאני אצליח...! יום טוב. מצפה לתגובות.. [מצטערת על האורך..]
ארוך מאוד- אבל שווה את זה... שלום. אני סתיו, בת 16. אני מגמגמת קל היום- יחסית למה שהייתי בעבר..זה מתבטא בעיקט במצבי לחץ: הרצאות מול הרבה אנשים, לבקש אנשים בטלפון, לדבר מול כל המשפחה בשולחן(!) שאני לחוצה אני מגמגמת המון..בתקופות בחיים שלי שאני שמחה- אני חושבת שאני פחות מגמגמת. רציתי לכתוב פה כבר המון זמן..על כל מה שעובר עליי ושזה כ"כ מדכא אותי.. אבל אתמול, פעם ראשונה דיברתי על זה עם אחותי. ככה. מלב אל לב. היא כ"כ בכתה כששמעה את הייסורים שעוברים עליי, ואתם יודעים בדיוק איך זה הגימגום. אנחנו חיים אותו כל רגע ורגע..!! החלטנו ללכת לרפואה טיבעית. קבענו תור והכל. נכנסתי לחדר הטיפולים. הלב שלי דפק [כרגיל] ונלחצתי. היא שאלה אותי איך קוראים לי והכל...ואני הייתי כ"כ לחוצה אבל התגברתי. ידעתי שבקרוב הכל יעבור. היא לקחה לי את היד וישר אמרה לי- את אוהבת ילדים, את לחוצה מאוד, אימפולסיבית, אוכלת המון דברים מתוקים..ועוד כל מיני כאלה.. והכל נכון..! התחלנו לדבר..דברים לא חשובים, על החיים שלי, הלחצים שעוברים עליי..וכל מיני. במהלך השיחה היא לחצה לי ביד שמאל על 2 נקודות.- ככה שעה. כל פעם עצרנו את השיחה, היא הרפתה את הלחיצות ושאלה אותי איך אני מרגישה לגבי הגימגום שלי מ1 עד 10. בהתחלה אמרתי לה 11...לאט לאט..ומבלי ששמתי לב זה ירד וירד.. היא התחילה לחזק אותי ולומר לי כ"כ הרבה דברים חיוביים שיש בי. הרגשתי רגועה כ"כ והרגשתי פעם ראשונה שאני שווה משהו למרות הגימגום. היא אמרה לי כמה דברים.. שדבר ראשון אני צריכה לקבל את עצמי באהבה. אח"כ אני אתחיל לעבוד על הפתרון. היא נתנה לי תרופות טיבעיות- אחת לשלווה, ואחת לריכוז ולדיבור. היא אמרה לי שאני צריכה לדבר ממש ממש לאט יותר- לפחות בתור התחלה. אז דיברנו ביננו לקראת הסוף לאט ורגוע..והיה סבבה.. היא אמרה לי איפה ללחוץ ביד כשאני לחוצה, כשאני פוחדת,כשאני רוצה לחשוב בהגיון וכל מיני כאלה.. הכריחה אותי להפסיק לאכול שוקולד- היא אומרת שזה נותן משקל רב לבעיית הגימגום..המליצה לי לאכול בריא יותר?:ביצים, ירקות..בשר וכאלה.. היא נתנה לי כמה משפטים שאני צריכה להגיד כל יום כמה פעמים מול המראה: "אני אוהבת אותך, סתיו" "אני מבינה אותך.." "אני מעריצה אותך.." ומקבלת אותך כמו שאת.." "אני נקבלת את הניסיון באהבה ומתגברת עליו ולומדת לדבר לאט". אני מקווה שאני אצליח...! יום טוב. מצפה לתגובות.. [מצטערת על האורך..]