שלום,התלבטתי רבות אם לשתף,
לא יודעת אם הבוקר הזה טוב עבורי. הרבה זמן שאני קמה בבוקר עם תחושת מחנק בגרון וסלידה מעצמי. לכאורה,יש לי הכל.לא חסר לי דבר. יש לי הרבה יותר משהיה לי בעבר. אבל בפנים-הרגשת מחנק. הדמעות חונקות את גרוני ומסרבות לזלוג על לחיי. אין לי מושג למה. עייפות נפשית ופיזית רבה. חשה עול כבד על צווארי וכתפי. שמתי לב שלאחרונה אני יושבת/הולכת/עומדת/יושבת כפופה. והכאב בצוואר ובכתפיים עז. גם בקרסוליים יש לי כאבים.הליכתי הפכה כבדה.איטית. כבר ממעטת בניקיון הבית.הפכתי כמעט לאדישה לעניין. עושה את המינימום ההכרחי -וזהו. וזה מרגיז אותי-כי עד לא מזמן היה בי סטנדארט אחר שעמדתי בו יפה. הדבר הכי מטריד הם הבחילות שנמשכות כבר מספר שבועות. לא,אני לא בהריון. יודעת שמתחשק לי להקיא את עצמי , להקיא החוצה את כל הרוע שבי.את כל מה שמפריע לי. בדיקות רפואיות לא העלו ממצאים. בכל פעם שאני מודעת לזה אני מזכירה לעצמי ש "אנרגיה הולכת בעקבות המחשבה". ואז,כועסת על עצמי.כועסת על העולם. כי רגע אחרי התזכורת מגלה שהכעס נאצר וגבר. כואב לי שבעלי והילדים חווים את הכעס שלי. אני מדברת בקול רם מאוד-כמעט צועקת. אמרתי לבעלי שכל הדברים שאני אומרת לו ושמרגיזים אותי הם רק הסימפטום. שבעצם-אני רוצה לרדת לעומק ולהבין מה המקור לחוסר שביעות הרצון ולכעס הבלתי מוסבר הזה. אמרתי לו שהכל סתם תירוצים מצידי. הרי,כשאני כועסת על משהו- הוא מפריע לי. וגם,שהסיטואציות חוזרות על עצמן עם אנשים שונים בזמנים שונים. פעם זו האחות ב"טיפת חלב" ופעם הגננת, פעם מישהי בעבודה פעם זה ההורים שלי, ופעם גיסי ואחותי, ופעם זו השכנה ממול. כאילו,הם טריגר למשהו עמוק. אחרי כל פעם שאני מוציאה קצת קיטור-ואת השאר מחניקה- אני כועסת על עצמי כי אני יודעת שזו רכילות גרידא. שונאת את זה. שונאת לרכל. אני יודעת שרכילות מביאה הרבה נזק למספר ולנשוא הסיפור... בסביבה שלי דווקא מחמיאים לי ואומרים לי שאני בסדר גמור. שאני רעיה טובה/אמא טובה/חברה טובה/בת טובה/ושאני אדם ישר ומסור. אתמול בעלי והילדים הפתיעו אותי. חגגתי יום הולדת. קבלתי זר פרחים ענק,בושם,עט ובונבוניירה. היה רצף טלפונים ממברכים שונים. הרגשתי שאני פשוט לא ראויה לזה. כדי לא לאכזב אותם-עטיתי על פני ארשת חייכנית. ממש מצעד מסכות מזוייף. זו בפירוש לא אני.! למה קשה לי להאמין לזה?< כדי לעמעם את התחושה - מדליקה סיגריה ועוד אחת, מכינה קפה ועוד קפה אוכלת ואוכלת, בורחת מעצמי יותר ויותר. אז,בקיצור- אני רוצה להשתנות. להתנקות מבפנים.להיות זכה. רוצה להשתחרר מהכעס ומהשנאה העצמית הגוברת. להיות אדם טוב יותר,סלחן ומבין יותר,אדם שכיף להיות בחברתו. בייחוד לעצמי. לא רוצה לרכל/לשקר/לגזול זמן ודעת מאנשים לא רוצה לנהל שיחות ארוכות וריקניות בטלפון -בפרט לא על חשבון האחר... שזה גם סוג של גזל. לא רוצה לספר דברים שיכעיסו את הזולת/ייגרמו לו צער- והנה עשיתי זאת עכשיו. מבקשת מכולם סליחה על כך. מרגישה צורך לפרוק. אוי,הדמעות כבר שוב בקצה העין,מסרבות לזלוג. מחניק. .איפה מתחילים ואיך??? תודה רבה לכם על קריאת דברי. סליחה על האורך.