שעה שלוש בלילה בעיר
... לגריאטריים שעוד זוכרים את השיר הגדול הזה, מהתקליט הראשון של גידי גוב... אז מה אני עושה ער בשעה כזו? חזרתי מבית-החולים. היה לנו יום עמוס שהתחיל בבדיקה שגרתית בקופ"ח ועבר לאשפוז במחלקת יולדות ומה-זה טרטור. האמת היא שלמרות הטרטור הרב, רוב האחיות והרופאים היו מקסימים ומאוד קשובים ומתחשבים. רק בשעתיים וחצי האחרונות, שבהן חיכינו ב"חדר צירים", סבלנו מכך שהיינו תלויים בחסדיה של אחות שהשאירה מאחוריה עבר מפואר בשורות ה- (טוב זה לא פוליטיקלי-קורקט לכתוב פה ק.ג.ב., אבל מצד שני, במקור התכוונתי לכתוב "גסטפו", שגם זו היסחפות. אפשר פשוט לומר שהיא היתה קרה, מכאיבה, בלתי-מסבירה-למה-ומדוע, משאירה באופן קבוע את הוילון פתוח, את שרוול מדידת הלחץ-דם על הזרוע לאיזה עשר דקות ועוד ועוד - והכל בסבר פנים קשוח ונוקשה. נו, אז באיזה שירות היא היתה קודם?). אז - תוך כדי שאני מנסה בכל זאת לחסוך לכם פרטים - יצויין פה רק שאפשר בהחלט שהלילה הוא הלילה האחרון שבו אני קיים בתור ישות שאיננה "אבא-של", וממחר תהיה לי בת חמודה ונוצצת. אפשר שזה יידחה ביום נוסף, ואולי אולי גם עד 13/4, שהיה התאריך המקורי, אך עקב ממצאי הערכת-המשקל האולטרה-סאונדית של היום - הכל השתנה. אז זהו. כבר תכננתי לשרבב בכל בוקר איזה פתיח בחרוזים, והנה - האדם מתכנן ואלוהים צוחק. ואם הכל יהיה בסדר (כי זה עדיין לא בטוח וכולכם מתבקשים להחזיק אצבעות, כולל ברגלים) - אז גם אנחנו נצחק בדמעות אושר. בוקר טוב לכולם!