בוקר טוב ../images/Emo42.gif
מזה תקופה ארוכה אני קוראת אתכם, וזה מחזיר אותי כמעט 13 שנה לאחור עם לידתו של בני בכורי, ליגל. ליגל, נולד בשבוע 34 במשקל 1.720, ההריון של ליגל היה רצוף מכשולים , וסיבות לדאגה, ירדתי במשקל כמעט 7 קילו, רמת הסוכר בדמי ירדה, הגעתי ל 59% סוכר בדם, וקיבלתי כדורי גלוקוז, ספירות הדם שלי היו נמוכות. אציין שבמשך כל ההריון הייתי במעקב של רופא פרטי, בשבוע ה30 אושפזתי בבית חולים, ושם היו שואלים אם אני לפני לידה או אחרי לידה, כי לא ממש נראיתי בהריון, מאחר וירדתי במשקל (אני מלאה בדרך כלל..) עם האישפוז החלה סידרת בדיקות שכללה בדיקת סיסי השיליה, הייתי מחוברת 20 שעות ביממה למוניטורים, שקילה על בסיס יומי, דיאטה שכללה פחמימות , סוכרים וכדומה, מצב מצחיק ומגוחך כי אני מלאה..
אבל מה לא עושים בשביל ללדת ילד בריא? ערב אחד נכנסתי לאולטרסאונד ואני בשבוע ה- 34, הרופא סוקר את העובר ,ופתאום הוא אומר "אני לא יודע מה יש לך בבטן, איפה הידיים ואיפה הרגליים"? צריך לילד אותך דחוף!! פתאום אני מרגישה שאני מאבדת תחושות, רעדתי, פחדתי, בכיתי, לא הבנתי איך רופא יכול להגיד דבר כזה לאישה שכבר נמצאת בחודש שמיני??? אז מה סחבתי ברחמי בכל הזמן הזה?? מוטציה? איך יכול להיות שבמשך כל ההיריון הייתי במעקב צמוד, ואף פעם לא אמרו לי שיש בעיה? למחרת בבוקר נתנו לי זירוז, אחרי חצי שעה החלו צירים, שהיתי בחדר לידה כ8- שעות עד שהחלה להתפתח לידה, הצירים היו חזקים מנשוא ואז ביקשתי אפידורל, וברגע שקיבלתי את האפידורל הרגשתי את הראש של התינוק בחוץ, תוך דקות הילד היה בחוץ.. לא נתנו לי אותו, רק אמרו לי "מזל טוב" אפילו לא הבנתי אם נולד לי בן או בת, ניקו אותו ולקחו אותו לפגיה. בעלי (כיום האקס) נכנס לחדר לידה, ושנינו בכינו כמו ילדים, פתאום קראו לו לפגיה, וזה ממש הבהיל אותי, הייתי בטוחה שמה שהרופא אמר לי - היה נכון, ואני במחשובתי אומרת לעצמי , שאני רוצה את הילד הזה בכל מחיר!! ולא משנה לי מצבו..הוא שלי ואני צריכה להתמודד. המתנתי כשעתיים בחדר לידה, שעתיים שנראו כמו נצח, בחוסר ידיעה לגורלו של התינוק שלי.. ואז באו להעביר אותי למחלקה , ושם פגשתי את בעלי וההורים שלי שאמרו לי שהתינוק מושלם ויפהפה, ברור בצורה מדהימה, ואז התחלתי עם סידרת שאלות בנוגע למצבו..כולם הרגיעו שהוא יפיוף וצרח להם בפגיה כמו תינוק גדול.. למחרת בבוקר הלכתי לראות אותו, וואו! זה היה הרגע הכי מדהים בחיי, הוא שכב שם באינקובטור, ללא מכשירים, נשם בכוחות עצמו..מושלם! ואז אחת האחיות שאלה אותי "למה ילדת עכשיו"? היא צדקה , הלידה המוקדמת של ליגל היתה מיותרת. אפשר היה למשוך עוד כמה שבועות להיריון, אפשר היה למנוע את האישפוז שלי, אפשר היה למנוע ממני סבל נפשי ופיזי מיותר. והרופא שאמר ש"הוא לא יודע מה יש לי בבטן"..לא הצילח להביט לי ישר בעיניים ולהגיד: "מצטער". היום ליגל ,לפני בר מצווה, ילד יפה , חכם בצורה יוצאת דופן (נולד נימול) בעל חוש הומור מדהים. כ3.5 שנים אחרי הלידה של ליגל, נולד לי בן נוסף , אור, בשבוע 42 וואי כמה העמסתי עליכם, אבל הייתי חייבת, ומאוד אשמח לענות לשאלות שלכן..
מזה תקופה ארוכה אני קוראת אתכם, וזה מחזיר אותי כמעט 13 שנה לאחור עם לידתו של בני בכורי, ליגל. ליגל, נולד בשבוע 34 במשקל 1.720, ההריון של ליגל היה רצוף מכשולים , וסיבות לדאגה, ירדתי במשקל כמעט 7 קילו, רמת הסוכר בדמי ירדה, הגעתי ל 59% סוכר בדם, וקיבלתי כדורי גלוקוז, ספירות הדם שלי היו נמוכות. אציין שבמשך כל ההריון הייתי במעקב של רופא פרטי, בשבוע ה30 אושפזתי בבית חולים, ושם היו שואלים אם אני לפני לידה או אחרי לידה, כי לא ממש נראיתי בהריון, מאחר וירדתי במשקל (אני מלאה בדרך כלל..) עם האישפוז החלה סידרת בדיקות שכללה בדיקת סיסי השיליה, הייתי מחוברת 20 שעות ביממה למוניטורים, שקילה על בסיס יומי, דיאטה שכללה פחמימות , סוכרים וכדומה, מצב מצחיק ומגוחך כי אני מלאה..