נ.ב. ../images/Emo4.gif
אני חורגת ממנהגי, כי אני מבואסת רצח (וגם זה רגש חריג -מאוד- אצלי), ומשתפת אתכם: היה לי יום נפלא אתמול עם חבר שלי
, אחרי האימון בדוג'ו, שגם הוא היה ממש כיף, ויכולתי לחזור הביתה, לשים ראשי על הכר ולישון מחוייכת מאוזן לאוזן.
אלא שבדרך בחזרה הביתה, הרכב נתקע לי למשך כמעט שעה(
) ברמזור, רכב אוטומטי ומאסיבי למדיי, כך שגרירה ידנית שלו היא דבר די מסובך. מה גם, שזו הפעם הראשונה שקורה לי דבר כזה, ואני מכירה טוב ת'רכב הזה. הוא מלווה אותי כבר מגיל 15! דייוויד קורא לו
STREET MACHINE
בסופו של דבר שני ברנשים עזרו לי וגררו ת'רכב (זו ירידה. פחות קשה..) כדי שאוכל למצוא איזה מקום לחנות אותו בו. הגעתי כמעט עד הרמזור הבא, ולא הייתה שום חניה לרפואה, אז לפני שאני אגיע לרמזור ואכניס ת'עצמי לבלאגן שנית
, סטיתי למדרכה והחנתי עליה ת'רכב. ניסיתי שוב ושוב להתניע אותו- אולי הפעם, 'תם יודעים, וכלום. עכשיו אני במצב מעיק לחלוטין. משהו חסוי שלא בא לי לספר
, פוטנציאל של 500 ש"ח קנס לרכב, אין אפשרות להזיז אותו, צריכה לחכות לאבא שלי שינסה לבדוק מה איתו (הוא מכיר ת'רכב יותר טוב ממני). סביר להניח שפתק לפקח לא יעזור, ואוף! אני עייפה, לבושה בפיג'מה, רוצה לישון, מותשת רגשית ונפשית, וצריכה להתלבש ולצאת שוב וללכת לרכב לבדוק מה איתו ולשבור ת'ראש מה אני יכולה לעשות.
אבל אני אעשה את זה. זה הדבר היחיד ההגיוני לעשות עכשיו. דאמ. אני לא זוכרת שאי-פעם התבטאתי בצורה כזאת ליד בני אדם, ובייחוד בעולם הוירטואלי. <אדיסון מאוד מופתעת מעצמה>