שני הרים בנפשך.
בעזהי"ת את מציגה כאן שני קטבים, קופצת בינהם חליפות, ללא איזון בינהם, ללא אמירה שתכיל את עובדת היות שניהם סוף סוף. האם להצביע שבהחלט אפשר להגיע למקום כל כך גבוה בחיי הזוגיות (וכי מה היא אמירתו של רבא לעיל? "שהתורה משבחת אותה"? "שהתורה נמשלה בה"?), יכול להשכיח מלב את היות סוף סוף גם האפשרות ההפוכה? שלמרות כל הרצונות וכל השאיפות האציליות והנפלאות, אפשרי בהחלט למצוא את עצמך מול שוקת שבורה? אבל למעשה, צריך להבהיר כאן על ההבדל בין סוגי החשיבה. ברחמי ה' ובחסדיו, הסברתי זאת פעם בדרך משל, לחבר שלי, הוא גר בשכונת הר נוף בירושלים, ומבעד לחלון שלו נשקפת מבשרת מרחוק, קצת יותר למטה כביש ירושלים תל אביב, ובסמוך בסמוך, היער. אשה, כוח הנפש שלה כל כך גדול, עד שבהיותה רואה את מבשרת, או את היער, או את הכביש, היא כבר נמצאת שם. נשאבת כולה, לאשר היא ממוקדת בו. תוך כדי זאת, ממילא ברור, שקשה לה הרבה יותר לראות את אשר נמצא מחוץ לאשר בו היא מביטה, שהרי מרוב היותה נמצאת במבשרת, איך תראה את היער או הכביש? (אמנם ברגע אחד היא יכולה להגיע אל היער, במבט נפש קל ומהיר, גם אל הכביש). האיש, לעומת זאת, אין כוח חכמת הלב שבו כל כך חזק. כשהוא ניצב על המרפסת בהר נוף, שם הוא נמצא. רק מרחוק הוא יראה את היער, את הכביש, את מבשרת. הוא לא יחווה את מראה הנפש הזה באופן כה חזק. מאידך גיסא, דווקא זאת מאפשר לו לראות בעת ובעונה אחת הן את היער, הן את הכביש, הן את מבשרת, ולאזן בין המראות האלה.