בוקר טוב עולם -
רוצה להתייחס בקצרה ולהוסיף, או לנסות לתת נקודת מבט מעט שונה, ואולי לא, בנושא המוות וההתמודדות הרגשית אתו. בגדול אנחנו עוסקים בפרדוקס. האחד מותו של אדם/חבר היקר לנו. השני מות העצמי. בדרך כלל קל מאוד, אם הגעתי לנקודה שבה אני מבין שהמוות הוא חלק אינטגרלי מהחיים, לקבל את עובדת מותי שלי בהבנה מלאה כמעט וללא מלחמות פנימיות כלל. אבל כאשר ההתמודדות היא עם מותו של אדם/חבר יקר, למרות ההבנה והקבלה שהמוות והחיים אחד הם, המופגנות הרגשית שונה יותר בעצמתה. והסיבה לכך היא די פשוטה: לפני מות עצמי אני מקבל בהבנה ותובנה מלאה את המות כסוף התחלה סוף. אחרי מותעצמי כל המערכות נסגרות ואין כל פעילות בגוף הפיסי. במקרה השני, קשה לי, למרות כל הידע, הידיעה והקבלה, למלא את החור השחור העצום שמותיר אחריו אדם/חבר יקר, וגם העוצמה והגוון משתנים בהתאם לקרבה הפיסית הממשית עם אותו אדם. כמובן שדברים אלה משקפים אותי מתוך הניסיון האישי שלי: את מותי שלי אני מקבל בקלות ובהבנה כי כך הוא: סוף, התחלה, סוף וכו'. כאשר אמי נפטרה, למרות העובדה שתמיד הרגשות חזקות יותר כלפי אימא, אך בגלל המרחק הגאוגרפי והפיסי, הכאב והצער מהולים היו בידיעה על סוף התחלה סוף, דבר אשר איפשר את הקבלה והכהה משמעותית את כאב הפרידה. עתה במות אבי, שחיי איתי בביתי בשבע השנים האחרונות, וכנראה, כך לפחות אני מרגיש, ממנו הפרידה קשה יותר בגלל הריק שהותיר אחריו חסרונו הפיסי הממשי, לאחר שנפל האסימון, שזהו! הוא פנה לדרך אחרת, ודרך זו, בשלב זה, לא נפגשת או מצטלבת בדרכי שלי. נראה שכל הבנתי וגישתי לנושא, במבט לאחור, השתנו בעקבות חוויות המוות שחוותי, וחווה לאחרונה. מות סבתי שאהבתי מאוד, מותה של אימי יקירתי, מותה של גילי חברה יקרה מאוד, ומותו של אבי. כל אחד מהם נמצא בסטטוס אחר והאבל והכאב על כל אחד מהם קיבל גוון שונה לחלוטין. ובכל אחד מהם נשאו הרגשות ניואנסים שונים. מכל זה, אני לפחות מבין, שכאשר מדברים על כאב וצער, (ואני מעריך שכך הוא לגבי כל ספקטרום רגשות האדם) שאין, וכנראה שלא תהיה נוסחה אחת שתקיף את הכל ותתאים לכל. כל רגש שונה מחברו (כך הוא טבעם של רגשות) וכל אינדיווידואל יחווה רגשות אלה ביחס ישיר ל...! שבת שלום
רוצה להתייחס בקצרה ולהוסיף, או לנסות לתת נקודת מבט מעט שונה, ואולי לא, בנושא המוות וההתמודדות הרגשית אתו. בגדול אנחנו עוסקים בפרדוקס. האחד מותו של אדם/חבר היקר לנו. השני מות העצמי. בדרך כלל קל מאוד, אם הגעתי לנקודה שבה אני מבין שהמוות הוא חלק אינטגרלי מהחיים, לקבל את עובדת מותי שלי בהבנה מלאה כמעט וללא מלחמות פנימיות כלל. אבל כאשר ההתמודדות היא עם מותו של אדם/חבר יקר, למרות ההבנה והקבלה שהמוות והחיים אחד הם, המופגנות הרגשית שונה יותר בעצמתה. והסיבה לכך היא די פשוטה: לפני מות עצמי אני מקבל בהבנה ותובנה מלאה את המות כסוף התחלה סוף. אחרי מותעצמי כל המערכות נסגרות ואין כל פעילות בגוף הפיסי. במקרה השני, קשה לי, למרות כל הידע, הידיעה והקבלה, למלא את החור השחור העצום שמותיר אחריו אדם/חבר יקר, וגם העוצמה והגוון משתנים בהתאם לקרבה הפיסית הממשית עם אותו אדם. כמובן שדברים אלה משקפים אותי מתוך הניסיון האישי שלי: את מותי שלי אני מקבל בקלות ובהבנה כי כך הוא: סוף, התחלה, סוף וכו'. כאשר אמי נפטרה, למרות העובדה שתמיד הרגשות חזקות יותר כלפי אימא, אך בגלל המרחק הגאוגרפי והפיסי, הכאב והצער מהולים היו בידיעה על סוף התחלה סוף, דבר אשר איפשר את הקבלה והכהה משמעותית את כאב הפרידה. עתה במות אבי, שחיי איתי בביתי בשבע השנים האחרונות, וכנראה, כך לפחות אני מרגיש, ממנו הפרידה קשה יותר בגלל הריק שהותיר אחריו חסרונו הפיסי הממשי, לאחר שנפל האסימון, שזהו! הוא פנה לדרך אחרת, ודרך זו, בשלב זה, לא נפגשת או מצטלבת בדרכי שלי. נראה שכל הבנתי וגישתי לנושא, במבט לאחור, השתנו בעקבות חוויות המוות שחוותי, וחווה לאחרונה. מות סבתי שאהבתי מאוד, מותה של אימי יקירתי, מותה של גילי חברה יקרה מאוד, ומותו של אבי. כל אחד מהם נמצא בסטטוס אחר והאבל והכאב על כל אחד מהם קיבל גוון שונה לחלוטין. ובכל אחד מהם נשאו הרגשות ניואנסים שונים. מכל זה, אני לפחות מבין, שכאשר מדברים על כאב וצער, (ואני מעריך שכך הוא לגבי כל ספקטרום רגשות האדם) שאין, וכנראה שלא תהיה נוסחה אחת שתקיף את הכל ותתאים לכל. כל רגש שונה מחברו (כך הוא טבעם של רגשות) וכל אינדיווידואל יחווה רגשות אלה ביחס ישיר ל...! שבת שלום
