אכן היה יום קשה וכואב מאד..
התמוטטתי בבית העלמין.ומזל שהיה שם רופא אחרת היו מפנים אותי לבי"ח. היה לי לחץ דם גבוה,ודופק מאד מהיר.והיה כל כך חם בחוץ ולח. הפרידה היתה סופית לצערי הרב.הכנתי נאום בראש ולא הייתי מסוגל לומר אותו מרוב בכי. אז אמרתי מה שיכולתי בקטנה. היו בערך 400 איש שם. ואותי לא עניין אף אחד מלבד אייל ז"ל.לא מאמין שאומר ז"ל. הרי רק לפני פחות משבועיים היינו באילת ביחד וצחקנו והכל היה מושלם.וזה נראה פתאום כל כך רחוק.וכמובן שזה כבר לא יקרה יותר.ושום דבר בעצם לא יחזור להיות כמו שהיה.אתה כל כך חסר לי איש יקר.אני מתגעגע מאד. הלב והראש פשוט מסרבים להאמין,ולקלוט שאתה איננו ולא תחזור יותר. אחרי הלוויה נסענו לבית של ההורים שלו בפ"ת ששם נערכת השבעה.ובאו המון אנשים וזו רק ההתחלה. לא מזמן חזרתי משם.ויש לי שבוע שלם לעשות זאת. אחרי השבעה חייב ליסוע קצת לחו"ל לישון,להתנתק בלי טלפונים ובלי כלום.פשוט לבד עם עצמי להתחיל לעכל. ובעיקר לתת לגוף שלי מנוחה מוחלטת.אחרת אני אקרוס לגמרי.ואני מאד קרוב לעשות זאת. מקודם עליתי במעלית מהחניון ועצרתי בקומה שלו.נכנסתי לדירה החשוכה ושוב הדמעות ירדו ללא הפסקה.כאילו שלא הספיק לי לבכות היום כמו תינוק.ופשוט ברחתי משם ישירות לדירה שלי. מתכוון לעזוב את המקום המדהים הזה כבר שבוע הבא.לא מסוגל להיות פה יותר.יותר מדי זכרונות קשים,וכואבים יש. אני כותב גם עכשיו והדמעות זולגות. מקווה שאצליח לישון שעה יותר ממה שהצלחתי לישון בתשעה ימים האחרונים.כל כך עייף,ותשוש. ומחר עוד יום של הרבה כאב,ועצב,ולב שלא מסוגל להאמין. ושוב תודה רבה רבה לכם על החיזוקים,והתמיכה.אתם אחלה של אנשים. לילה טוב שיהיה..