אשד היחידה
New member
בוקר טוב לכם!
העצב סידר לעצמו מקום בלבבי יש לו כבר מיטה כסא ושולחן כתיבה, ובכל זמן שנראה לו הוא מצלצל בפעמון וקורא לי לחדרו ואני רצה מיד לראות מה יש לו לספר לי. לפעמים הוא מזכיר לי את הרגע בו מצאתי את משה מוטל על הריצפה ללא רוח חיים באפו, לעיתיםהוא מתאר באזני הכרויות את הסבל שמשה עבר בחצי השנה האחרונה לחייו כאשר הוא נאבק על כל נשימה ונשימה ,ובעדנה רבה הוא מתזכר אותי בעדינות והרכות של משה בזמן האחרון לעומת הכח והשליטה בחיי המשפחה שלנו, בעקשנותו ובבוטות והביטחון הבלתי מתפשר של משה לעשות מה שנוח לו. ואני מסתכלת בכתוב ואומרת לעצב, משה כל כך אהב אותי{(יותר ממה שאני אהבתי אותו) כך לימדו אותי! שגבר צריך לאהוב את אישתו יותר משהיא אותו } שאם אני הייתי מתה לפניו הוא היה עובר את מה שאני עוברת ברמות קשות יותר. ואז הבכי העמוק פורץ ואני בוכה עד שאני נרגעת. אתמול הייתי בטיפול שיאצו אצל אימי המאמצת הנפלאה . בזמן הטיפול הגוף צריך להיות משוחרר לגמרי ולנוע לפי תנועות המטפל וזה הזכיר לי את גופתו של משה כשניסיתי להזיז אותו לראות מה קרה לו. אוף זה היה כל כך קשה .גופו היה רפוי וידו היטלטלה בלי טונוס שרירי בכלל. חברה שלקחה אותי אליה, פלטה שהיינו צריכים לפנות לרופאים אחרים לחוות דעת נוספת וחבל שלא עשינו את זה ולא שמענו בקולם. מה אומר לכם זה העלה בי מלוא הטנא רגשות אשמה .... איתכם הסליחה על התיאורים שכתבתי אך רק כאן אוכל לפרוק את המשא מעל ליבי ללא חשש שמא לא יבינו אותי או ינודו בראש למשמע אוזניהם.. ואם זה היה קשה מדי ידעו אותו ואמנע להבא מכך. ושהייה יום טוב לכולנו.
העצב סידר לעצמו מקום בלבבי יש לו כבר מיטה כסא ושולחן כתיבה, ובכל זמן שנראה לו הוא מצלצל בפעמון וקורא לי לחדרו ואני רצה מיד לראות מה יש לו לספר לי. לפעמים הוא מזכיר לי את הרגע בו מצאתי את משה מוטל על הריצפה ללא רוח חיים באפו, לעיתיםהוא מתאר באזני הכרויות את הסבל שמשה עבר בחצי השנה האחרונה לחייו כאשר הוא נאבק על כל נשימה ונשימה ,ובעדנה רבה הוא מתזכר אותי בעדינות והרכות של משה בזמן האחרון לעומת הכח והשליטה בחיי המשפחה שלנו, בעקשנותו ובבוטות והביטחון הבלתי מתפשר של משה לעשות מה שנוח לו. ואני מסתכלת בכתוב ואומרת לעצב, משה כל כך אהב אותי{(יותר ממה שאני אהבתי אותו) כך לימדו אותי! שגבר צריך לאהוב את אישתו יותר משהיא אותו } שאם אני הייתי מתה לפניו הוא היה עובר את מה שאני עוברת ברמות קשות יותר. ואז הבכי העמוק פורץ ואני בוכה עד שאני נרגעת. אתמול הייתי בטיפול שיאצו אצל אימי המאמצת הנפלאה . בזמן הטיפול הגוף צריך להיות משוחרר לגמרי ולנוע לפי תנועות המטפל וזה הזכיר לי את גופתו של משה כשניסיתי להזיז אותו לראות מה קרה לו. אוף זה היה כל כך קשה .גופו היה רפוי וידו היטלטלה בלי טונוס שרירי בכלל. חברה שלקחה אותי אליה, פלטה שהיינו צריכים לפנות לרופאים אחרים לחוות דעת נוספת וחבל שלא עשינו את זה ולא שמענו בקולם. מה אומר לכם זה העלה בי מלוא הטנא רגשות אשמה .... איתכם הסליחה על התיאורים שכתבתי אך רק כאן אוכל לפרוק את המשא מעל ליבי ללא חשש שמא לא יבינו אותי או ינודו בראש למשמע אוזניהם.. ואם זה היה קשה מדי ידעו אותו ואמנע להבא מכך. ושהייה יום טוב לכולנו.
