בוקר טוב לכולן,

[switch]

בוקר טוב לכולן,

תגידו, חוץ מההתרגשות של לפני הריון והציפייה הגדולה לראות את שני הפסים המבשרים על קליטת הריון, אין בכן פחד (ואני בעיקר פונה לנשים שמצפות להריון הראשון שלהן) שעם ההריון תברח לה העצמאות (ואני אומרת עם ההריון כי נראה לי שכשמתחילים את חודשי ההריון המתקדמים יותר כבר לא כל כך מתחשק לצאת ובטח שאין חשק לבלות במסיבה, נניח)? שעם ההריון יגמרו החיים ה"צעירים" שלכן... יש בי מצד אחד רצון עצום להביא ילד לעולם ולבנות לי משפחה אבל מצד שני אני נורא מפחדת להפרד מהחיים שלי כמו שהם כיום. אני מתארת לעצמי שכל אחת מרגישה את זה בעוצמה משתנה, אבל איך מתמודדים עם הפחד הזה?

 

[אפרסקה]

לא סתם שזה מפחיד, זה מאוד מפחיד!

לפעמים אני מגיעה מהעבודה כל כך תשושה ומותשת, ואני אומרת לעצמי: תארי לך שהיית צריכה לטפל עכשיו בתינוק, איך הייתי עומדת בזה? וכשחברים שצריכים לבוא מבטלים ברגע האחרון כי הילד לא נרדם, וכשחברה ויתרה על עבודה שהיא רצתה (והתקבלה) כי זה דרש שעות שלא הייתה עומדת בהם עם גידול ילדים... יש המון רגעי פחד בקטע הזה. ותדעי לך שיהיו גם בהמשך. אבל אני מניחה שבסוף מתרגלים לאורח החיים השונה ונהנים מזה. כמו שהתרגלנו להיות פתאום תלמידים ולא ילדים בגן, ואח"כ חיילים. כמו שהתרגלנו שצריך פתאום לעבוד ולא לשחק כל היום. כמו שהתרגלנו לזה שצריך לנקות את הבית לבד, כי ההורים לא נמצאים כדי לעשות את זה בשבילך... נקווה לטוב, אה? ורק שיבוא כבר...

 

[יפעת99]

חמודה מתרגלים

קודם כל מתרגלים והאושר שמגיע עם הילד הוא ברך כלל לא יתואר. כבר סיפרתי לכן שבעלי היה בשוק חמישה חודשים עדשיצאה לי הבטן אבל כשבננו נולד אני זוכרת שחזרנו מבית החולים חמש דקות ברגל נסענו במכונית שחס וחלילה לא יקרה לו משהו ונסענו עשרים כדי שלא ישבר ובבית ישבנו והסתכלנו עליו המומים לא האמנו שה שלנו. כשהייתי בהריון השני הייתי בטוחה שאין בי עוד אהבה לילד נוסף דומה למה שאת אומרת על האצמעות שלך והייתי ממש מוטרדת מהעינין אבל כשהוא נולד נמצאה גם המון אהבה עבורו. יש דברים בחיים שבגלל ילד לא צרכים להתבטל. חשוב לשמור על האני שלנו על הזוגיות וגם כמובן על המישפחה המורחבת. כן, זה לא יהי בדיוק אותו דבר כמו בעבר אבל חשוב שתמשיחו לצאת לבילויים שלכם אולי סבתא תשגיח אולי שכנה חברה אולי תמשיכי ללכת לחוג שאת אוהבת או לצאת אחה"צ לבית קפה עם חברה והבעל ישמור. אפשר להמשיך ולחיות כמובן שזה שונה אבל שונה בכייף. מקווה שפיקסתי אותך. כשיבוא ויולד את תראי שהחיים ממשיכים ויפית גם עם הרך הנולד.

 

[פּוֹנְג]

מדחיקים ../images/Emo6.gif

או שבמהלך ההריון מתרגלים לרעיון שאת כבר לא אדון לעצמך. בהתחלה משהו גורם לך להקיא אחר כך הורמונים גורמים לך לבכות מאחור יותר הדבר הקטן הזה בוטע ואת משמינה ואחר כך באה הלידה אז אולי כבר עד אז - קצת (רק קצת) מתרגלים לרעיון שיש מישהו אחר שיאמר לך מעכשיו מה לעשות, מתי לישון, מתי לדאוג, ומתי להתלהב.

 

[פוקית27]

זה מצחיק איך כל חודש שהוסת מגיעה

אני אומרת לבעלי שזכינו בעוד חודש של עצמאות, אבל בפנים פנימה הרצון גובר על כל הפחדים. נראה לי שהפחד הוא שלמרות שההריון נמשך 9 חודשים האחריות האמיתי מגיעה בכמה שעות. אני ובעלי בשביל להתגבר על הפחד מדמיינים את הכיף שיהיה.

 

[ליאת מלונדון]

אצלי זה דווקא ההיפך הפחד הוא

שאולי יש בי משהוא דפוק שאני לא יכולה להביא ילדים להפיך אני חושבת שברגע שבעזרת השם יהיו לי ילדים כל מה שאני היום ישתנה 180 מעלות.

 

[זוהרה מצליחה החודש]

ליאת יקרה ../images/Emo24.gif גדול

זה שמישהו לא מצליח להיכנס להריון, או להביא ילדים לעולם, לא אומר שהוא "דפוק", או שמשהו אצלו דפוק. זה אני יכולה להגיד לך מהנסיון המר שלי. אחרי 5 מחזורי IVF מלאים, שני הריונות |לב-| * 2 ופור של כמה שנים עלייך בגיל. החיים נמשכים גם לאור הנסיונות. רוב המנסים יצליחו מהר, גם עם "דחיפה קלה" של הרפואה, וגם בלי הדחיפה הזו. אני מסכימה איתך שזה מתסכל כל חודש לקבל מחזור או שלילי מטיפול, אבל עדיין זה לא אומר חלילה משהו עליך. כשאני מקבלת תשובה שלילית, אני תמיד חושבת על זה ש הטיפול נכשל, זה לא אני שנכשלתי. אני בטוחה שאת והאיש עושים את כל המאמצים כרגע

(הסמיילי כי אלו ודאי מאמצים שעוד מהנים...) כדי להיות הורים. אני גם מקווה בשבילך שהבשורה המצויינת מחכה לך ממש מעבר לפינה. אל תפחדי מדברים שאין לך שליטה עליהם, תנסי פשוט להגדיל שם את מעגל ההשפעה שלך. בהצלחה

 

[יפעת99]

לזוהרה

כל הכבוד על הגישה לחיים והאופטימיות שיש לך עם כל מה שעברת ועוברת. יש אימרה שאומרת אלוהים נותן אגוזים למי שאין לו שיניים. יש אנשים שההריונות והלידות שלהם זה כמו סרט נע (הכוונה לא לדתיים חס וחלילה) והבעיה אצלם שהם לא יודעים איך לטפל בילדים איך לדאוג והם וכו' ודווקא אלו שכל כך רוצות קשה להם. מחזיקה לך אצבעות. יפעת

 

[Gill Gallad]

נגעת בנקודה רגישה

נראה לי שמרוב הפחד לאבד עצמאות, לוותר על קריירה, לומר שלום למסיבות ולבילויים ובכלל - להודות שאני כבר זקיינה - חיכיתי וחיכיתי. יכולתי לחכות גם עוד 150 שנה ועדיין לא הייתי מרגישה מספיק מוכנה, אבל ככל שהימים חולפים אני יותר ויותר בטוחה בכך שהמתנה הזו שווה את ההקרבה. כמי שכבר חשה את נס ההריון מתרחש בתוכה ובעצב נוראי צפתה בחוסר אונים מייאש בתקווה הגדולה נוזלת החוצה בנחלים של דם, אני היום יודעת שאין דבר שיהיה לי חשוב יותר מלהיות אמא - לא קריירה, לא מסיבות ולא חופש. אני אולי אתגעגע לימים נטולי הדאגות אך לא ארצה לחזור אליהם. אני מקווה שבסופו של דבר הפחדים המובנים שלנו ידהו ונהיה כולנו אמהות למופת.

 

[מעיןבר]

דווקא זה לא הטריד אותי...

אולי כי אנחנו לא אנשים של מסיבות וכדומה. אמנם אנחנו מאוד אוהבים לצאת אבל זה בעיקר למסעדות או לחברים ונראה לי בר ביצוע עם תינוקת פצפונה (וכשהיא תגדל קצת - בשביל מה יש סבתא/דודה/בייביסיטר?). הפחדים שלי הם לא מאבדן החיים הצעירים, כי מי אמר שכאמא אני פחות צעירה? אני פשוט צעירה מסוג אחר... אני יותר מפחדת מההתמודדות עם התינוקת הצעירה ואיזה אמא אני אהיה - כמי שמאוד אוהבת לישון כל כך מפחיד אותי השינוי הצפוי בהרגלי השינה שלי.

 

[ענבר29]

הפחד הזה קיים ועוד איך

זה הדבר שהכי מפחיד אותי, ובגלל זה החלטנו לחכות עוד קצת. אני חושבת שאין דרך מיוחדת להתמודד עם זה אלא פשוט לקבל את זה שזה ככה. לא יעזור כלום, כל מי שיש לו ילד נהיה קצת יותר "כבד", יותר עייף ויותר "יושב בית". בעלי ואני כל הזמן מתלוננים על החברים שלנו שיש להם ילדים שהם כאלה כבדים ואי אפשר לקבוע יתם כלום. אנחנו תמיד אומרים שאנחנו לא נהיה כאלה, אבל האמת היא שנראה לי שאין ברירה וזה יקרה גם לנו בבוא הזמן. זה מצער אבל מצד שני זה כנראה שווה את זה.

 

[m i c h a l y]

למרות שאני מסכימה

שהפחד הזה לעולם לא נמוג לגמרי, אני חושבת שלעוצמות שלו יש בהחלט השפעה על ההחלטה להיות הורה. אני בת 27 וקצת, עם חבר כבר הרבה מאוד שנים, ועד לחודשים אחרונים אלה הרגשתי שאני עדיין לא בשלה לוותר על כל הדברים שההורות מצריכה. אני יודעת שתמיד ישאר חשש פצפון מהשינוי הגדול העומד להתרחש, אך אני בהחלט סבורה שאם מדובר בפחד אמיתי שלא יוצא מהראש אז כדאי לחשוב מחדש על כל העניין...

 

[חניתושה]

אני מחכה לפחד הזה ../images/Emo6.gif

בס"ד אני רואה איך שחברות שלי מסתדרות והן מסתדרות לא רע, אומנם פחות עצמאות אבל ש ו ו ה.