בוקר טוב לכולם!
בזמן האחרון הכל נראה לי כמו אין סוף דה ז´ה וו, הכל חוזר על עצמו. אני מתכוונת לחוסר ההחלטיות של סיימון בקשר להיכן הוא רוצה לחיות. לפני כחודשיים כידוע החלטנו לנסות באנגליה עם כל הקשיים הצפויים (במיוחד לי) הרגשתי שהוא לא מאושר כאן ושאני חייבת לו לנסות, גם התכוונתי לעשות הכל כדי שזה יצליח. גם זה שאני מובטלת עזר, חשבתי לסיים פה את הסימסטר ושניסע. כבר הודענו להורים ולבעלת הדירה שלנו, סיימון הודיע בעבודה והתחיל לבדוק אלו אפשרויות יש לנו שם מבחינת מגורים ועבודה, אני רציתי רק בלונדון מפני שרציתי ליצור קשר עם עוד ישראלים שיש בעיקר שם, לא רציתי לגור עם אמא שלו שגרה די רחוק במקום די נידח,זה פשוט נראה לי שגוי מכל מיני סיבות. בכל מקרה מי ששינה את ההחלטה בסופו של דבר זה הוא, לפי דבריו פתאום הוא קלט שיש לו פה יציבות מסויימת, עבודה... ולא יודעת מה עוד, הוא לא רוצה לגור בלונדון כי לא אהב לגור שם בתור סטודנט, מפחד שלא יהיה פשוט למצוא עבודה, שלא נמצא דירה שנוכל להרשות לעצמנו באיזור סביר ויותר מכל שאני אתמוטט וזה סתם יהיה סיוט לשנינו ואז נצטרך לחזור לכאן ולהתחיל שוב מהתחלה. זה מה שהוא חושב. הסכמתי כי רציתי להשאר פה, עם הכלבה שלי ועם המשפחה ועם שאר הדברים המוכרים, גם עם כל החרא, זה מה יש. אז החלטנו שנשארים וזה היה נשמע די סופי, התחלנו לדבר על חתונה ואפילו על קניית דירה. כמובן שזה לא נמשך הרבה זמן, לא נראה לי שהוא רציני בקשר לדירה, הוא כל הזמן מפחד שיפטרו אותו ולא נוכל לשלם את המשכנתא. בקשר לחתונה לא כל כך לחוץ לי, שייקח את הזמן שלו, אני לא מהלוחצות. ביום שבת הוא פתאום העלה רעיון חדש - קפריסין, קרוב לישראל, עם אותו מזג אוויר ים תיכוני שהוא כל כך אוהב, קהילה בריטית גדולה ובקרוב ישתייכו לאיחוד האירופי, אין בעיה להביא כלבים לשם, בתים זולים להפליא וכו´ פעם דיברתם פה על זה שלפעמים עדיף להתחיל מחדש במקום בו החידוש הוא עבור שני בני הזוג, אני לא יודעת, די חשובה לי הקרבה למשפחה והתמיכה במיוחד כשיהיו ילדים. אולי זאת פשרה ששנינו נוכל לחיות איתה, ובכל זאת, אני לא יודעת. מה אתם אומרים ?
בזמן האחרון הכל נראה לי כמו אין סוף דה ז´ה וו, הכל חוזר על עצמו. אני מתכוונת לחוסר ההחלטיות של סיימון בקשר להיכן הוא רוצה לחיות. לפני כחודשיים כידוע החלטנו לנסות באנגליה עם כל הקשיים הצפויים (במיוחד לי) הרגשתי שהוא לא מאושר כאן ושאני חייבת לו לנסות, גם התכוונתי לעשות הכל כדי שזה יצליח. גם זה שאני מובטלת עזר, חשבתי לסיים פה את הסימסטר ושניסע. כבר הודענו להורים ולבעלת הדירה שלנו, סיימון הודיע בעבודה והתחיל לבדוק אלו אפשרויות יש לנו שם מבחינת מגורים ועבודה, אני רציתי רק בלונדון מפני שרציתי ליצור קשר עם עוד ישראלים שיש בעיקר שם, לא רציתי לגור עם אמא שלו שגרה די רחוק במקום די נידח,זה פשוט נראה לי שגוי מכל מיני סיבות. בכל מקרה מי ששינה את ההחלטה בסופו של דבר זה הוא, לפי דבריו פתאום הוא קלט שיש לו פה יציבות מסויימת, עבודה... ולא יודעת מה עוד, הוא לא רוצה לגור בלונדון כי לא אהב לגור שם בתור סטודנט, מפחד שלא יהיה פשוט למצוא עבודה, שלא נמצא דירה שנוכל להרשות לעצמנו באיזור סביר ויותר מכל שאני אתמוטט וזה סתם יהיה סיוט לשנינו ואז נצטרך לחזור לכאן ולהתחיל שוב מהתחלה. זה מה שהוא חושב. הסכמתי כי רציתי להשאר פה, עם הכלבה שלי ועם המשפחה ועם שאר הדברים המוכרים, גם עם כל החרא, זה מה יש. אז החלטנו שנשארים וזה היה נשמע די סופי, התחלנו לדבר על חתונה ואפילו על קניית דירה. כמובן שזה לא נמשך הרבה זמן, לא נראה לי שהוא רציני בקשר לדירה, הוא כל הזמן מפחד שיפטרו אותו ולא נוכל לשלם את המשכנתא. בקשר לחתונה לא כל כך לחוץ לי, שייקח את הזמן שלו, אני לא מהלוחצות. ביום שבת הוא פתאום העלה רעיון חדש - קפריסין, קרוב לישראל, עם אותו מזג אוויר ים תיכוני שהוא כל כך אוהב, קהילה בריטית גדולה ובקרוב ישתייכו לאיחוד האירופי, אין בעיה להביא כלבים לשם, בתים זולים להפליא וכו´ פעם דיברתם פה על זה שלפעמים עדיף להתחיל מחדש במקום בו החידוש הוא עבור שני בני הזוג, אני לא יודעת, די חשובה לי הקרבה למשפחה והתמיכה במיוחד כשיהיו ילדים. אולי זאת פשרה ששנינו נוכל לחיות איתה, ובכל זאת, אני לא יודעת. מה אתם אומרים ?
