בוקר טוב כולם!!!

[exterior]

** ועם....

 

[העכביש2]

האם אנחנו מאמינים בזה...?

הנה סיפור: לפני כמה חודשים קראתי כתבה בעיתון על בחורה שעבדה כברמנית. באחד הערבים בהם עבדה לבשה חולצה ומכנס לייקרה. הבר התלקח ושרף אותה. היא נשארה בחיים אבל עם עור הרוס. קראתי והצתמררתי

היה לי כ"כ עצוב. "אם הייתי יודעת שזה הערב האחרון שאהיה יפה הייתי עושה הכל אחרת" אמרה בעצב

קראתי את הדברים ולא יכלתי לחשוב עד כמה בר מזל אני. הערכתי את הרגע. שאני בריא. ואין לי בכלל צרות לעומת אנשים אחרים. הימים חלפו וחזרתי לסורי. הבעיות והצרות (הקטנות לרוב) של היום היום שוב החזירו אותי לסורי.... מה גורם לנו להעריך דברים יקרים בשנייה ולאבד את חוט המחשבה החיובי בשנייה שאחריי... התשובות בגדר תעלומה והעבודה העצמית קשה...

 

[exterior]

כנראה שאנחנו יותר מדי מרוכזים

בעצמנו, בבועה שלנו, ב"שטויות" הקטנטנות שלנו....ככה זה בנ"א....

מודעות (!), מודעות היא מילת המפתח בהקשר הזה. מודעות מובילה לעבודה עצמית. וזה עדיין קשה, אבל אפשרי אני חושבת....

מצד אחר, מותר להיות מדוכאים לפעמים, מותר להיות עצובים, מותר להיות מבלובלים ולא להעריך את מה שיש לנו ביד, בחיים. מותר ה כ ל. רק שצריך לעשות עם זה משהו, כי שינוי (ושינוי גישה) לא יבוא מעצמו, שינוי בא מהלב, מרצון אמיתי, מכמיהה למשהו טוב, למימוש עצמי, להגשמה עצמית.