בוקר בדליתה
פעם בשנה-שנתיים (בהפרזה פרועה כמובן), אני מוצאת את עצמי בתלאביב, כך יצא שבשבוע האחרון הייתי בעיר הגדולה ביום הכי גשום בשנה. ענן מרושע נסע מעלי משער הגיא ועד פאתי העיר כאותו ענן שרודף אחרי הפנתר הורוד בסרטים המצוירים. המטריה שהיתה לי קימטה פניה והושלכה וזאת שרכשתי נשכחה בקפה מיכל. הביקור לא בישר טובות. לא מצאתי שום תשורה הגונה לשמח בה את לבי הקפוא, לא היה שום סרט שהתחשק לנו לראות בצהריים והגשם זלעף ללא הפסק. בסוף הלכנו לאכול ארוחת בוהריים אצל דליתה בבן יהודה. אני מתה על רחוב בן יהודה מאז ומעולם, זה הרחוב הכי סוריאליסטי בארץ על שלל מקדשי הכלות, המספרות ושאריות הסדקית משנות השלושים והארבעים. על ידנו ישבו כמה קשישות מפוארות שזה כנראה הבילוי החביב עליהן - קפה ועוגת שמרים הונגרית נחמדה. הצטרפתי אליהן רגשית והזמנתי קפה (אמריקנו, תהרגו אותי אם אני זוכרת תוצרת - מצוין, בדיוק כמו שצריך להיות), ושמרים פרג-תפוחים עם טעם של ששי אחה"צ בבית ילדותי.השמרים לא מתוקים מדי ונשארו טריים גם למחרת (ארזו לי לקחת), חתיכות תפוחים רכות וקרמליות. קצת פורים מוקדם. דליתה הוסיפו ארוחות בוקר שנראות משו-משו, זאת שמולי לקחה שקשוקת תרד. כשהיינו ילדים, אמא שלי (בת לעדה ההונגרית), הכינה פירה תרד נהדר מרביכה קטנה והרבה תרד קצוץ ופלפל שחור. בדליתה הלכו לכיוון השמנתי בתרד שלהם, מוקרם, עשיר ונראה יפה להפליא. העיניים הצהובות שהביטו אליה היו עשויות כמו שצריך והחלבון נקרש כמו שראוי לו (אוי לה לעין שהחלבון שלה סמרקי). על יד היה לחם שחור וטרי, לא נראה לי מיצור עצמי ולא חקרתי. יכול להיות שהיו גם גבינות וסלט, זכרוני לא זוכר כרגע (כשזה לא שלי, אני לא משקיעה בלשים לב). הכל נראה יפה ו'אמיתי' אצל דליתה (אמיתי=כזה שאמא שלי היתה מאשרת). נלקחו הביתה - עוגיות לינזר חמאתיות וחמודות ובחושה שוקולד-אספרסו מלאת חתיכות שוקולד וארומה קפאית נעימה. הגשם הפסיק קצת כשיתאנו, בסלון הכלות מעבר לרחוב מישהי מדדה וילון סאטן לבן ונראתה יפה וטיפשה כמו שרק כלה שדמיונה מגיע עד ליום חתונתה נראית. חתכנו דרך ז'בוטינסקי והלכנו לשתות קפה נוסף אצל מיכל (שום דבר לכתוב).
פעם בשנה-שנתיים (בהפרזה פרועה כמובן), אני מוצאת את עצמי בתלאביב, כך יצא שבשבוע האחרון הייתי בעיר הגדולה ביום הכי גשום בשנה. ענן מרושע נסע מעלי משער הגיא ועד פאתי העיר כאותו ענן שרודף אחרי הפנתר הורוד בסרטים המצוירים. המטריה שהיתה לי קימטה פניה והושלכה וזאת שרכשתי נשכחה בקפה מיכל. הביקור לא בישר טובות. לא מצאתי שום תשורה הגונה לשמח בה את לבי הקפוא, לא היה שום סרט שהתחשק לנו לראות בצהריים והגשם זלעף ללא הפסק. בסוף הלכנו לאכול ארוחת בוהריים אצל דליתה בבן יהודה. אני מתה על רחוב בן יהודה מאז ומעולם, זה הרחוב הכי סוריאליסטי בארץ על שלל מקדשי הכלות, המספרות ושאריות הסדקית משנות השלושים והארבעים. על ידנו ישבו כמה קשישות מפוארות שזה כנראה הבילוי החביב עליהן - קפה ועוגת שמרים הונגרית נחמדה. הצטרפתי אליהן רגשית והזמנתי קפה (אמריקנו, תהרגו אותי אם אני זוכרת תוצרת - מצוין, בדיוק כמו שצריך להיות), ושמרים פרג-תפוחים עם טעם של ששי אחה"צ בבית ילדותי.השמרים לא מתוקים מדי ונשארו טריים גם למחרת (ארזו לי לקחת), חתיכות תפוחים רכות וקרמליות. קצת פורים מוקדם. דליתה הוסיפו ארוחות בוקר שנראות משו-משו, זאת שמולי לקחה שקשוקת תרד. כשהיינו ילדים, אמא שלי (בת לעדה ההונגרית), הכינה פירה תרד נהדר מרביכה קטנה והרבה תרד קצוץ ופלפל שחור. בדליתה הלכו לכיוון השמנתי בתרד שלהם, מוקרם, עשיר ונראה יפה להפליא. העיניים הצהובות שהביטו אליה היו עשויות כמו שצריך והחלבון נקרש כמו שראוי לו (אוי לה לעין שהחלבון שלה סמרקי). על יד היה לחם שחור וטרי, לא נראה לי מיצור עצמי ולא חקרתי. יכול להיות שהיו גם גבינות וסלט, זכרוני לא זוכר כרגע (כשזה לא שלי, אני לא משקיעה בלשים לב). הכל נראה יפה ו'אמיתי' אצל דליתה (אמיתי=כזה שאמא שלי היתה מאשרת). נלקחו הביתה - עוגיות לינזר חמאתיות וחמודות ובחושה שוקולד-אספרסו מלאת חתיכות שוקולד וארומה קפאית נעימה. הגשם הפסיק קצת כשיתאנו, בסלון הכלות מעבר לרחוב מישהי מדדה וילון סאטן לבן ונראתה יפה וטיפשה כמו שרק כלה שדמיונה מגיע עד ליום חתונתה נראית. חתכנו דרך ז'בוטינסקי והלכנו לשתות קפה נוסף אצל מיכל (שום דבר לכתוב).
